בפרשה אנו מוצאים את הפסוקים הבאים:

"כל מפרסת פרסה ושסעת שסע מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס… ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס… ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, גרה לא יגר טמא הוא לכם" (ויקרא י"א, ג'-ט).

נקבע כאן מפורשות הכלל, שכל חיה או בהמה המצויידת בשני סימני טהרה (מעלת גרה ומפריסת פרסה) מותרת באכילה. האחרות אסורות. התורה מסמנת את החיות בקבוצת הביניים, שלהן רק סימן טהרה אחד אשר גם הן אסורות.

פסוקים אלו קובעים בוודאות, שרק ארבע חיות שייכות לקבוצת הביניים, שלהן סימן טהרה אחד: גמל, שפן, ארנבת וחזיר.

מאז הוכרז חוק זה בתורה, נתגלו יבשות חדשות, ובהן מיני חיות חדשות, אולם דברי התורה קיימים כאז כן עתה. אף חיה אחת, חוץ מארבע אלו הנזכרות לעיל, לא נמצאה שיהיה לה אחד משני הסימנים ללא הסימן השני.

וכי משה רבינו היה זאולוג או צייד חיות? – כיצד ידע חוקים אלו, ואף פרסמם? משיב התלמוד: "מכאן תשובה לאומר: 'אין תורה מן השמים!'" (חולין דף ס').

בדומה לכך החוק בדגים. רק אלה שיש להם סנפיר וקשקשת מותרים באכילה. מן הניסוח המיוחד של חוק זה מסיקים חכמי התלמוד, כי כל אימת שיש לדג קשקשת, תמיד יש לו גם סנפיר, לכן הוא מותר באכילה. ושוב אנו מוצאים כי מאז ניתן חוק זה, נתגלו נהרות, אגמים וימים חדשים, ובהם מיני דגים חדשים לאין ספור, ולא נמצא דג אחד עד היום הזה שתהיה לו קשקשת ללא סנפיר.

כלל קצר זה קשור במבנה הפיסי של הבהמות והחיות. והנה, מבנה פיסי זה יוצר חלוקה מעניינת לפי תכונות:

המותרות באכילה הן חיות הבית המתורבתות, אשר מזונן צמחי בלבד, ואינן מגלות עצמאות יתר, ונוחות לקבל את עולו של האדם.

לעומת זאת, האסורות באכילה הן חיות טורפות האוכלות בשר או שקצים ורמשים, המפגינות עצמאות פראית, שאינן ניתנות לאילוף, ומתחמקות מכל עול ושלטון.

עובדה שאין להכחישה היא, שבידי משה היו ידיעות מפורטות אודות סוגי החי השונים ועל תכונותיהם האופייניות. ידיעות ברורות, תכליתיות ומדוייקות עד להדהים.

עובדה היא, שמשה היה סגור ומבודד עם עמו במדבר. לא עמדו לרשותו כל אמצעי מחקר שהם, רגלו לא דרכה על יבשות שאיש בזמנו לא ידע אפילו על קיומן, ולא היתה לו כל אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים ולבדוק את סנפירי כל הדגים.

עובדה היא, שמשה ידע לפני 3000 שנה את אשר ידוע לנו היום, לא בדרך המחקר וההוכחה האמפירית, אחרי אלפי שנות התנסות והתבוננות, כאשר מרחבי תבל הדום לרגלינו, ומעמקי הים גלויים לפנינו.

קיימת רק אפשרות הגיונית אחת לגבי זיהוי מקורו של ידע זה: תורה מן השמים.

חז"ל הסבירו את החלוקה הזאת, כי התורה רצתה להרחיק את היהודי מכל מזון העלול להשפיע השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית. כלום מקרה הוא שאין היהודים, כציבור, מגלים נטיות של אכזריות? כלום מקרה הוא שאלפי שנות גלות, מצוקה וסבל לא השחיתו אופי זה? גם בתנאי לחץ קשים, תססו חיי חברה ערים בקהילות ישראל, פעלו אגודות לעזרה הדדית ופרחה היצירה הרוחנית, מתוך אהבת האדם וכבודו, אהבת אלוקים ועבודתו.