שעה שהקיץ זורח במלוא זוהרו ומשרה אורה וחדוות חיים, עולים בנפשנו זכרונות קודרים ביותר. צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) מעוררים אותנו לחשבון נפש. ניגוד זה שבין הבריאה הזוהרת לבין מצב רוחנו הקודר, מביא אותנו להכרה, כי אנו, במו ידינו, העכרנו את חדוות הקיץ. לפי דברי הנביא עתידים ימי צום אלו ליהפך לימי חג – "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריהו ח', י"ט). ימים אלו שנועדו לצום ולחשבון נפש, יעמדו בקדרותם עד אשר יגיע זמנם ליהפך לששון ולשמחה, כאשר דוקא הודות לזכרון החורבן תושג הישועה.
לא לנצח יעכיר האבל הלאומי את הלב היהודי בעיצומה של פריחת הקיץ. בוא יבוא יום, אשר אור ה' יאיר על ציון. בעת ההיא ישלימו הצומות את שליחותם וייהפכו לימי ששון ושמחה.
אך אם נשכיח מלבנו את זכר הצומות הללו, לא נזכה לאותו עתיד מזהיר. על ידי השכחת זכרון החורבן אין אנו מקרבים את הזמן ההוא, אלא דווקא מרחיקים אותו.
ימי הצומות האלה ייהפכו לימי ששון ושמחה על ידי קיום דברי הנביאים: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט). אין די בהכרת האמת בלבד, צריך לאהוב אותה וללחום למענה. זוהי האמת היחידה המהווה את הנכס החשוב ביותר, שתלויים בו כל יתר נכסי החיים. אמת החיים היא ביטול רצוננו האישי מפני רצון ה', וזהו התנאי היחיד לישע האלוקי.
לאהבת האמת קודמת הכרת האמת, שכן כל אהבה נובעת מתוך הכרה. על כן עלינו להיות אסירי תודה לאבות העם ולחכמיו, אשר זרעו את גרעיני ההכרה בכל נתיבי חיינו.