יהודה, בן יעקב, נשא אשה שילדה לו שלושה בנים – ער, אונן ושלה (בראשית ל"ח, ב'-ה').
ובהמשך: "ויקח יהודה אישה לער בכורו ושמה תמר" (שם, ו').
ער לא האריך ימים. הוא היה רע בעיני ה' ומת בדמי ימיו (שם, ז').
בהתאם לחוקי הייבום נשא אותה האח השני אונן, שגורלו היה כגורל אחיו הבכור אשר אף הוא מת בלא עת, בחטאו. תמר נותרה אלמנה משני בני יהודה.
עתה חלה חובת הייבום על האח השלישי, ששמו שלה. אך יהודה חשש לגורלו. הוא פחד שמא ימות גם הוא כשני אחיו. על כן הרחיק את תמר מביתו בתואנה הבאה:
"ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, כי אמר פן ימות גם הוא" (שם, י"א).
אכן, מתברר ששאיפה עזה קיננה בלבה להתקשר למשפחת יהודה, ויהי מה. בכל מאודה חפצה להקים דור מבית זה דווקא. היא למדה להכיר את סגולות יהודה בן יעקב, נכד אברהם ויצחק.
שעת הכושר הגיעה. היה זה לאחר מות אשת יהודה. כששמעה שחמיה עולה תמנתה לגזוז את הצאן, עשתה מעשה נועז:
"ותסר בגדי אלמנותה… ותכס בצעיף… ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה… ויראה יהודה ויחשבה לזונה… ויט אליה… ויאמר: הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא. ותאמר: מה תתן לי כי תבוא אלי… ויאמר: מה הערבון אשר אתן לך? ותאמר: חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ויתן לה. ויבוא אליה. ותהר לו" (שם, י"ז-י"ח).
על פי כללי הייבום שנהגו באותם הימים, חלה חובה זו גם על אב הבנים המתים, ולא רק על האח החי. ממילא היתה תמר מותרת ליהודה, חמיה.
כתוצאה מן המפגש בין יהודה ותמר:
"ויהי כמשלוש חודשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים. ויאמר יהודה: הוציאוה ותשרף" (שם, כ"ד).
בהתאם לחוקי הייבום, כל עוד קיימת זיקה בין אשת האח המת למשפחתו, אין היא פנויה לכל מי שיחפוץ בה. על כן, היתה תמר אסורה לזרים.
מה שלא העלה בדעתו באותו רגע היה שהוא בעצם האב שאת בניו נושאת תמר ברחמה.
זו היתה שעה קשה לתמר. שעה קשה מאין כמוה.
אכן, מה פשוט יותר לתמר מלהציג לעין כל את האליבי שלה, להוכיח את חפותה קבל עם ועדה. מה טבעי יותר מאשר לנפנף בחותמת, בפתילים ובמטה של יהודה ולזעוק בקול באותם רגעים נוראים: "יהודה, הנה הערבון שנתת לי על אם הדרך. יהודה, אתה האיש!"
אך תמר לא עשתה זאת. בדרך אל המוקד, בעוד היא מודעת שחלומה עומד להאכל בלהבות המדורה, ואף בניה מיהודה ימותו יחד עמה, הוכיחה גדלות שאין למעלה ממנה, בלמדה אותנו לדורות פרק מובחר בהלכות כבוד האדם:
"היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה" (שם כ"ה).
כלומר, לא פניה ישירה, אלא הצגת הדברים בצורה כזאת שתאפשר לו, אם ירצה, להתחמק בנקל. ברגע הקריטי ביותר בחייה הפקידה את גורלה בידי רצונו הטוב של יהודה. לו רצה, יכול היה להתעלם מדבריה, ולאיש לא היה נודע לעולם שלאמיתו של דבר, הוא הגורם הישיר להריונה.
מדוע נהגה כך?
"לא רצתה להלבין פניו… אמרה: אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו – ישרפוני ולא אלבין פניו. מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (רש"י על פי המדרש).
ויהודה רואה ושומע את דבריה השקטים והאציליים. היעמוד גם הוא בניסיון? האם יודה ברבים בטעותו? הלוא אם יודה ויורידה מאש המוקד, יהיה נתון ללעג סביבתו. הוא, האדם המכובד ונשוא הפנים, נכשל עם אשת רחוב על אם הדרך? כלום יהיה מסוגל לעמוד בנטל הבושה שתלווה אותו מיום זה ואילך למשך כל ימי חייו?
והוא עמד בו, בנסיון חייו: "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני" (שם כ"ו).
מטרת הסיפור להסביר לנו, מדוע זכו שניים אלו שתקום מהם מלכות בית דוד. כי הם מלכים במהותם. הם משלו על טריטוריה פרועה, הקשה ביותר לשליטה – על עצמם.