החל מראש חודש אלול – נוהג העם לתקוע בשופר ולעורר את עצמו לתשובה ולמעשים טובים. לאחר ראש השנה ככל שמתקרב יום הכפורים – כן הולכות וגדלות ההכנות לקראתו. עשרת ימי תשובה מהווים ימי שיא של הכנת הנפש והיטהרותה. וכשמתקדש החג ומגיע לילו – מוכן היהודי להתקרב אל בוראו בכל ליבו.
_x000D_
מכאן ואילך – במשך עשרים וארבע שעות – עוסקים אנו בעריכת חשבון נפש, בוידוי על חטאים, בתשובה ממעשים רבים, בבקשת סליחה ומחילה, ובקבלת החלטות חיוביות לקראת הבאות.
_x000D_
ביום קדוש זה מתייצב האדם לפני בוראו, ומבקש שיכפר לו על חטאיו ועל מעשיו הרעים, כפי שכתוב בתורה: "כי ביום הזה יכפר עליהם, לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה` תטהרו" (ויקרא טז, ל). לפיכך, חייב האדם ביום זה לחזור בתשובה מכל מעשיו, כדי שהבורא אכן יתרצה לו, ויסכים לכפר לו, שהרי הבורא "אינו מכפר אלא לשבים".
_x000D_
זוהי, איפוא, הסיבה שמיד עם כניסת היום הקדוש, קוראים כולם את הקריאה: "ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה" (במדבר טו, כו). מקווים הם, כי הבורא ישוב, וישמיע את הבשורה שכבר השמיע בעבר: "סלחתי כדברך" (במדבר יד, כ). זהו, איפוא, ייחודו של היום, ומשום כך נאמר עליו: "כי גדול יום ה` ונורא הוא, ומי יכילנו".
_x000D_
מציאותו של ה` בתוכנו באה לאפשר לנו להתקרב אליו ולהדבק בו, כדי שנוכל לחלץ את עצמנו מן הדרג הגשמי הנמוך, בו אנו מצויים בכל ימות השנה. התקרבות זו מאפשרת לנשמותינו לחוש באותו כוח רוחני כביר הזורם מלמעלה, ולהרגיש זיכוך וטיהור מחודש. לבישת הבגדים הלבנים מסייעת לו, לאדם, להיראות כמלאכי השרת, כדי להקל עליו את ההשתלבות באוירת הקודש הנאותה, המיוחדת ליום זה.
_x000D_
יום הכפורים הוא, אמנם, יום חג, אך לא חג גשמי. נהפוך הוא: ההתקרבות לה` ביום זה, תובעת מן האדם להתרחק מן הצרכים הגשמיים ולשלול אותם כליל. שלילת צרכי הגוף היא התרוממות רוחנית להתעלותה של הנשמה.
_x000D_
יום הכפורים אינו יום אבל או יום צער. אין בו עצבות ואין בו דכאון, שכן אלה גורמים לשכינה שתסתלק מישראל. ההיפך הוא הנכון: יום הכפורים הוא יום של שמחה גדולה לפני הקב"ה. הוא שמח על התקרבות בניו אליו, על העוונות הנמחלים להם ועל האחדות המתגלית ביניהם. לעינוי הנפש מטרה אחת: התעלות, התרוממות, הזדככות ודבקות.

_x000D_