כתוב בקהלת: "גם הנפש לא תמלא" (ו', ז'). נפש – כוונתו לרצון האדם. רצונו של האדם אינו יכול לבוא על סיפוקו לעולם. חז"ל אמרו: "אם יש לו מנה, רוצה מאתיים". האדם רוצה תמיד עוד.
טבעם של בעלי החיים הוא לאכול מה שטבעם דורש, ואילו את כל הנוגד לטבעם, הם אינם אוכלים. הקב"ה ברא את בעלי החיים באופן זה כדי שקיומם יחזיק מעמד. מעולם לא מצאנו בהמה שאינה מרוצה. באם יש לה די מזון לפי צרכיה, היא מרוצה.
נשאלת איפוא השאלה: מדוע רק במין האנושי המצב שונה? האדם לעולם אינו מרוצה. מצב זה גוזל ממנו את שמחת חייו ואת בריאותו. תמוה הדבר מדוע דווקא לבני האדם ברא ה' כוחות נפש הגורמים להם להיות בלתי מרוצים?
בכל האנשים קיים טבע לשאוף תמיד מעבר למה שיש להם. זוהי אכן הקושיה הגדולה של "והנפש לא תמלא". מדוע ברא ה' בחכמתו תכונה זו?
התשובה לכך היא מפני שנשמת האדם באה מהעולם העליון. עולם זוהר של גדלות ויופי, והיא נכנסת לגוף האדם. הנשמה מתאבלת, היא עצובה ומתגעגעת למקורה. למקום שמשם היא באה. אבל הגוף הדל והחשוך, אינו מבין מפני מה הנשמה בוכה. הוא משוכנע שהיא עצובה משום שהיא רוצה גשמיות, ואז הוא מחפש להרגיע את בכיה של הנשמה בדברים גשמיים. אבל הוא טועה טעות חמורה. שכן עד כמה שהגוף יפטם את הנשמה "גם הנפש לא תמלא", מפני שנפשו של האדם היא מן העליונים. משום שהנשמה באה מעולם אחר, מעולם שלגוף אין בו שום השגה וציור עד מה רב גודלו ויופיו.
כל מה שהגוף יתן לנשמה בעולם הזה, לא יספק אותה. משום שהנשמה מחפשת, דבר שלא קיים בעולם הזה. היא מחפשת את הנצחיות, הזיו, הגדלות, היופי וההדר, מהמקום שהנשמה הגיעה, והללו אינם נמצאים כלל בעולם הזה. כל הצלחות העולם הזה, אין ביכולתם להשקיט את געגועי הנשמה לצור מחצבתה.
אנו צריכים להבין שהמציאות הזאת שלא ניתן להשקיט את געגועי הנשמה, זוהי חכמת ה'. הבורא רצה שהאדם לא ישכח מי הוא, להזכירו כל ימיו שמוטל עליו תפקיד. שהוא נברא למטרה נשגבה עד מאד. ושהתכלית שלו היא יפה ללא שום ערך ודמיון. וכדי שהוא יזכור זאת תמיד, העניקו לו הרגשה זו, לא להיות מרוצה מהעולם הזה.