בברית בין הבתרים הובטח לאברהם שזרעו יירש חבל ארץ רחב ממדים:
"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית ט"ו, י"ח-כ"א).
שני פרקים לאחר מכן צומצמה ההבטחה לגבולותיה הצרים של ארץ ישראל המערבית בלבד:
"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי לכם לאלוקים" (שם י"ז, ח').
מה גרם לשינוי? מדוע הוצרו לפתע גבולות ההבטחה תוך תקופה כה קצרה?
בין שתי ההבטחות אירע מאורע ששינה את פני ההיסטוריה: אברהם הוליד את ישמעאל.
נמצא שהבטחת האלוקים קויימה במלואה, אם כי בצורה מפוצלת. את השטח שבתוך גבולות ההבטחה ירש רק זרעו של אברהם, שעמו נמנה גם ישמעאל שזכה במנה הגדולה במרחב הקרוי "המרחב השמי". לעומת זאת, על ארץ ישראל המערבית ליפול כולה אך ורק בידיו של יצחק. על כן, בעת הצווי על ברית המילה, משמיע האלוקים את ההבטחה בתוספת נוסח: "ונתתי לך לזרעך אחריך (ביטוי החוזר פעמים אחדות בפרשה זו) את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען" (בראשית י"ז).
בעתיד אמור זרעו של יצחק לזכות גם בגבולות ההבטחה, אלו שנפלו בינתיים בחלקו של ישמעאל.
ישמעאל לא הסתפק במה שהובטח לו. חלוקה זו לא נראתה לו. הוא לטש את עיניו דווקא לחלקת אלוקים קטנה זו, שארץ ישראל שמה, ארץ שאותה חמד ובה חפץ. הוא החליט להוציאה מידיו של יצחק בכל האמצעים, כמיטב שאיפתם של בני בניו בימינו.
ישמעאל התחיל בפעולות מחאה עוד בהיות יצחק נער קטון. הוא חש היטב בעלייתו של יצחק העלול לדחקו מעמדתו הבכירה בבית אברהם ועל כן:
"ותרא שרה את בן הגר… אשר ילדה לאברהם, מצחק" (בראשית כ"א, ט').
ישמעאל האמין בכל לבו שהוא היורש ולו מגיעה הארץ על ברכותיה הרוחניות. לכן הוא ניסה להרוג את יצחק המתחרה המסוכן: "אמר לו ישמעאל ליצחק: נלך ונראה חלקנו בשדה. והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק" (מדרש רבה בראשית נ"ג, י"א).
כבר בתחילת העימות בין ישמעאל ליצחק הוכרו העורמה והרצח כאמצעים לגיטימיים להכרעה במאבק. באותו יום הפכה ארץ ישראל לאדמת מריבה, עד היום.
חכמינו צפו את כל העתיד להתרחש. הם ידעו שכל האמור בספר בראשית הוא גרעין ההיסטוריה ובו טמון אילן התולדה כולו. אין תולדות עמנו אלא השתקפות של מאורעות "בראשית".
על כן הם ידעו, צפו ובישרו, שכאשר לאחר הגלות הארוכה יתחיל התהליך של שיבת ציון, יתקוממו נגדו הערבים. הם יעשו הכול כדי למנוע את שובם של יהודים לארץ ישראל.
המקורות הם רבים. נציין את הבולטים שביניהם:
"ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך, והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם, עד שתסתיים אותה זכות (המילה, שגם הם, הישמעאלים, נימולים), כאשר ה' יפקוד את עמו" (עפ"י הזוהר, פרשת וארא).
"ובני ישמעאל עתידים בזמן ההוא לעורר יחד עם כל עמי העולם לבוא לירושלים… ויתאספו כל העמים ויעשו עצת שלום ביניהם ויפנו לישראל להשמיד, מפני שהקימו מלכות, ותהיה עת צרה ליעקב אמנם לשבר לא יבואו, אלא שממנה יוושע" (זוהר וארא).
איש מחוזי הציונות לא העלה מעולם על דעתו בראשית הדרך, שהתרכזותם של היהודים בארץ ישראל תגביר את המאבק הבינלאומי נגדם. הם האמינו, שההיפך יקרה, ההיפך הגמור מהמתרחש במציאות.
ההסבר הפוליטי-היסטורי גרידא אינו נושא בחובו את הפשר ואת הפתרון לבעייתנו הכאובה. לעומתם, חכמינו זכרונם לברכה, שצפו באלמנטים הרוחניים הרוחשים בעוצמה במעמקי התהליכים ההיסטוריים, ידעו מראש, שאת שובם של בני ישראל לארץ החלומות תלווה: א. התנגשות אלימה מכאיבה. ב. בני ישמעאל יהיו המובילים בין המתנגדים לנו. ג. הם יצליחו לגייס לעזרתם חלקים גדולים של האנושות.
והכל מתחיל מפרשיות אלו בתורה…