אברהם זקן כבן מאה שנה, ביום השלישי למילתו, רץ לקראת האנשים ומתחנן אליהם שיעשו עמו טובה ויפקדו את ביתו. והם "ברוב טובם" נעתרים לו וגומלים איתו חסד זה. התורה מבליטה את עומק חסדו של האיש, את הצורך הטבעי שלו להיטיב לזולת.
והנה, מעבר חד מן היופי השקט אל הפראות הסדומית השונאת אורחים ורודפת אותם. גלישה מן הנועם והעדינות ביחסי אנוש אל הברוטליות של אנשי סדום, המתגודדים סביב ביתו של לוט שהעז להכניס אורחים.
למרות שעל עיר זו נאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (שם י"ג, י"ג), לא היתה זו עיר פרועה לשמצה ששררה בה אנרכיה מטורפת. ההיפך! אזרחיה הצטיינו בשמירת החוק והסדר ובאורח החיים השקט שניהלו.
מדוע הפכה העיר לסמל החטא, הרוע והשחיתות?
כי השפע העבירם על דעתם. השגשוג היה להם לרועץ. רצונם לשמור על עושרם הובילם אל האבדון.
העושר יצר תיאוריה כלכלית הטוענת שהזולת, בעצם מהותו, פוגע במרחב המחיה שלנו. הזכות להגן על האינטרסים שלנו, כופה עלינו מאבק מתמיד נגד מהגרים בלתי רצויים. סדום היתה למולדת האגואיזם המאורגן, המעוגן בחוקי המדינה.
לשם כך חוקקו את החוק הבא שאושר ברוב דמוקרטי: "הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק ידי עני ואביון בפת לחם – ישרף באש" (פרקי דרבי אליעזר כ"ה).
זהו חוק הגבלת ההגירה שעונש כבד בצידו. אנשי סדום בוודאי טענו להצדקתם שאין להם ברירה. האינטרס העליון של המדינה חייב אותו. בעטיו, כל הפוגע במדינה ובכלכלתה, ויהיה זה הלך זר או פרזיט מקומי, כל פושט יד שאינו עובד – אחד דינו להישמד.
לא פריעת חוק והשתוללות חסרת רסן הפכה את סדום… לסדום. להיפך, שמירת החוק, במיוחד חוק זה של אי הגשת סיוע לזרים – הוא המעשה הסדומי. עצם קבלת חוק זה שחרר את האזרחים מכל שמץ אשמה ומוסר כליות. חוק המדינה אוסר להגיש עזרה, והאזרח ההגון נשמע לו. "רק נשמעתי לפקודות", הן המילים המזוויעות שבפי כל הפושעים הנאצים שהועמדו לדין. בעזרת החוק נשאר המצפון נקי, כי איש אינו משתמש בו.
על קרקע זו צומחות האלימות והאדישות לסבל הזולת. כך מת האנושי שבאדם. בפיתוח אדישות זו טמון חטאה הגדול.
סדום, העיר החרוצה, שאזרחיה עמלו רבות עד שהגיעו אל העושר ואל השגשוג הכלכלי, הקריבה על מזבח ההצלחה את הלב. מהווילות המפוארות נשבה רוח קרה של אנוכיות. החוק שעמד לצידם, הגן עליהם מפני התעוררות אפשרית של המצפון. עיר זו הובילה, איפוא, את עצמה אל אובדנה.
אנשי סדום "הישרים" לא סבלו, כמובן, פגיעה בחוק. הם יצאו בשם האזרחות הטובה להגן עליו, כמסופר בתלמוד:
"פלוטית, בתו של לוט, היתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עני אחד ברחוב העיר, ועגמה נפשה עליה. מה היתה עושה? בכל יום שהיתה יוצאת לשאוב מים, היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה, וכלכלה אותו העני".
אמרו אנשי סדום: מאין הוא חי? עד שידעו הדבר. מה עשו? היו טחין אותה בדבש, והדבורים נשכו אותה עד שמתה" (מסכת סנהדרין ק"ט, ב').
זו סדום! תיאור דמותה הוצמד בתורה לתיאור חסדו של אברהם, במטרה להבליט את הניגוד, לעמת בין הטוב והרע, בין האמת והשקר.