הבדלים רבים קיימים בין שעבוד החומר לשעבוד הרוח. ראשית, שלא כעבדות הגופנית הניכרת היטב וכמעט שלא ניתן להעלימה, הרי שהעבדות הרוחנית עטופה בעטיפות רבות, ופעמים בקושי ניתן לאבחן אותה. עינינו רואות מה רבים הם האנשים שרוממות החופש בגרונם, בעוד שלאמיתו של דבר הם עוסקים בהפקרות (שהינה השתעבדות מוחלטת ליצרים) בשמה של החירות. יש הדוגלים במתירנות, וקריאת דרור מזוהה אצלם עם התפרקות מערכים.
שעבוד הרוח מלבד חומרתו מבחינה איכותית, הוא משעבד יותר גם מבחינה כמותית. כל גורם המשעבד את האדם מבחינה גופנית הינו מוגבל מעצם טבעו, בעוד ששעבוד רוחני הינו כמעט בלתי מוגבל. הוא משתלט לא רק על מעשי האדם, אלא גם על דיבורו ואף על הגיגיו והלך מחשבתו.
העבדות הרוחנית משעבדת בפרך את עיקרו של האדם, את האדם שבו. מאידך, יכול אדם להיות משועבד מבחינה גופנית, ואף על פי כן יוכל לשאת עליו את התואר "בן חורין", וזאת באם רוחו תהיה משוחררת ובלתי תלויה.
ההיסטוריה של עמנו מכירה אישים דגולים שנחבשו והושמו בבתי כלא. דוגמא קלסית לכך היא התנא רבי עקיבא שהושב בבית הסוהר (ברכות סא, ב). בימי הביניים ידוע על מהר"ם מרוטנברג, מבעלי התוספות, שנאסר ואף נפטר בבית הכלא. גם בדורות מאוחרים נאסרו אחדים מגדולי ישראל בבתי סוהר, ביניהם בעל ה"תניא", רבי ישראל מרוז'ין ועוד. והם נותרו בני חורין בכל מצב. מאחר שלא ניתן היה לשלול מהם את חירות נפשם, מאסרם לא הפכם לאסירים. ניתן לומר שרבי עקיבא לא ישב מעולם בבית האסורים. אמנם גופו היה שם, אך מאחר שמעולם הוא לא הזדהה עם גופו, ונותר תמיד חפשי כשהיה.
פיסגת החירות הרוחנית, אמנם מתבטאת כלפי חוץ בקבלת עול מלכות שמים ובשעבוד תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, אולם מבחינה פנימית זוהי החירות העילאית ביותר שאליה מסוגל אדם להגיע. לזאת "חירות" ייקרא משום שדרכה מתאחד האדם שבאדם, כלומר נשמתו, עם מקורה העליון.
אמנם קיימות גם על אותו בן חורין מיגבלות: הוא אינו עושה ככל שיחפוץ, אולם זה אינו שעבוד. סדרים שאדם קובע לעצמו לשם קידומו ותועלתו, לעולם לא יחשבו ככובלים. לעומתו זה שאינו חפץ במיגבלות כלשהן, מורה על היותו עבד ליצריו והוא שבוי בידיהם. הקללה שבה נתקלל כנען, "עבד עבדים יהיה לאחיו" היתה פועל יוצא ישיר ממעשיו שהביעו הפקרות, והצביעו על כך שבפנימיותו הוא עבד עבדים ליצריו הבלתי מרוסנים. לעומת זאת כאשר מוטלות הגבלות על גופו של האדם, בכדי שרוחו תהיה חפשית להידבק במקור חייה, זהו שיאה של החירות.
ר' יהודה הלוי ניסח את הדברים בשירו המפורסם : עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חפשי, על כן בבקש כל אנוש חלקו, "חלקי ה'" אמרה נפשי.
לא באנו לזלזל, חלילה, בערכה של חירות הגוף. גם לה נודעה חשיבות בתורה. אלא שחובתנו להעריך כל מושג ולבוחנו בקנה המידה התורני. ללא ספק, קיימת השפעת גומלין בין הגוף והנפש. כשהגוף עייף, גם הרוח אינה יכולה תמיד לבוא לידי ביטוי. כשהגוף אינו מקבל את מזונו המתאים, פורחת הנשמה והולכת לה. התורה אינה מטיפה להסתפקות בחירות רוחנית ולהסכמה לשעבוד גופני. השעבוד של אבותינו במצרים גרר בעקבותיו גם שעבוד רוחני של השתקעות במ"ט שערי טומאה. מאידך, היציאה מכור הברזל ממצרים, היתה לעמנו קרש קפיצה להגיע לעצמאותם הרוחנית, שבאה לידי שיא בטויה למרגלות הר סיני.