יורשה לי לפתוח את התשובה בהבעת זעזוע לנוכח מקרה ששודר עליו השבוע בכלי התקשורת. סופר בו על שתי נערות כבנות 14 שהתעללו במשך כשנה באופן סידרתי בבת כיתתן. הן תלשו את שערותיה, וגרמו לה קרחות בעור הקרקפת, כיבו סיגריות בוערות על גופה, הכניסו אותה על כורחה לפח אשפה ועוד.

סיפרתי סיפור זה כי לדעתי הנושא 'בוער', והפך לאחת הבעיות הכואבות ביותר. האלימות מחריפה והולכת ומכלה כל חלקה טובה. קיימת אמנם התעוררות ציבורית בעניין, אולם היא אינה מספקת.

תושבי כפר, השוכן למרגלות הר געש, מתבוננים בו ללא הרף בחרדה: עשן סמיך עולה מלוע ההר! התפרצות הלבה היא ענין של זמן! עדיין ניתן להציל! בצורה כזאת יש להתבונן בתופעה שלפנינו.

לנוכח הבעיה הכואבת חשוב להדגיש נקודת יסוד:

בעת מצוקה זו אישי חינוך ממיגזרים שונים פונים לא אחת ליהודים שומרי מצוות ושואלים אותם: "מדוע אצלכם התופעה אינה קיימת? מהו שיקוי הפלאים שאתם משקים בו את הנוער שלכם?"

ובכן, ייתכן, שלמרבה הצער, קשה יהיה למצוא מזור לבעיה הקיימת על ידי העתקת ה'פטנט' מהציבור הדתי.

רב חובל, שספינתו שטה לכיוון מערב, ונתקלת בסופת טייפון, מתקשר לרב חובל שספינתו שטה לכיוון מזרח בים שקט ורגוע, ושואל אותו: "אולי תוכל ללמד אותי, כיצד אתם משייטים לבטח? כיצד התגברתם על הסערה?" בודאי רעהו, רב החובל האחר, ישיב לו: "לא התגברנו, פשוט אין אצלנו סערה, הים שקט לחלוטין".

סיבות רבות ומרכזיות הביאו לתופעה הברוכה של שקט חינוכי במערכות החינוך התורניות. אמנה בקצרה חלק מהן: לימוד תכנים ערכיים, יישומם של תכנים אלו בחיי המעשה, מורים ומורות המהווים באורח חייהם דוגמא אישית לתכנים הנלמדים, כללי דרך ארץ בסיסיים החוברים ללימוד העיוני, דיסטנס בונה בין צוות ההוראה לבין חברת התלמידים, יראת שמים שהיא הבסיס להתנהגות היום יומית, אתגר חינוכי של צוות המורים, מצוות רבות המקויימות ותוך כדי הלימוד, טיפוח החינוך בצד הצבת אתגרי ידע ועוד.

אין ספק, גם במסגרות החינוך התורניות נעשה מאמץ להתגבר על הקשיים ולגמד את הבעיות הצפות ועולות, אולם העובדה הבסיסית היא שהים שקט בזכותם של כל הגורמים שהוזכרו לעיל.

האם ניתן לדלות פרט כלשהו ממערכת החינוך התורנית ולהעבירו לרב החובל המנסה לנווט את ספינתו בעין הסערה? דומה שקשה מאוד לבצע זאת.

כל עוד מערכת החינוך הכללית לא תהיה מבוססת על ערכים ועל טיפוח מידות טובות, כל זמן שלא תודגש בחינוך מרכזיותם של ענייני הרוח, ובעיקר של אוצרות הרוח של האומה – דומה שקשה יהיה מאוד למצוא מזור למערכת חינוך זו השקועה בבעיות עד צוואר, עד כדי כך שהמורים עברו בה למיגננה מפחד התלמידים.

הנסיונות ליצור תרבות ערכית שאינה קשורה ליהדות השורשית – כשלו. בהעדר תכני רוח, בהעדר ערכים נעלים שניתן ליישמם בחיי המעשה – המערכת מתדרדרת.

הדברים נכתבים מתוך כאב לב אמיתי על אחים ואחיות תועי דרך, על בנים יקרים שספינתם משייטת בלב ימים ללא כל מכשירי ניווט מתאימים. אנו מתפללים עליהם מדי יום ביומו, ומייחלים לכך שספינתם תצליח להגיע לחוף מבטחים.