לאחר חורבן בית המקדש השני עדיין לא חרב היישוב כולו. עדיין פיעמה התקווה שהארץ תירפא מפצעי המלחמה, והיהודים ימשיכו לשבת בה תחת שלטון הרומאים. זמן קצר לאחר החורבן, בעת עלייתו של אדריינוס קסר לכס השלטון, התעוררה אפילו תקווה לבנייתו המחודשת של בית המקדש. אולם בנבואת התוכחה בתורה (דברים כ"ח, נ"ב) נוצקו המילים מעצבות ההיסטוריה: "והצר לך (הגוי אשר יבוא מרחוק) בכל שעריך, עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות".
על התקופה שלאחר נפילת החומות נאמר: "והצר לך בכל שעריך, בכל ארצך אשר נתן ה' אלוקיך לך" (דברים כ"ח, נ"ב).
השלב הסופי יהיה: "ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה". ואכן, אז התנהל מרד בר כוכבא. גם מרד זה נכשל, והביא בעקבותיו חורבן גדול עוד יותר, חורבן שהרס את כל ארץ יהודה.
לבסוף התגלגלו המאורעות באופן שגם הגליל נחרב, והנבואה על חורבן הארץ וגלות עם ישראל מארצו התקיימה בשלמותה.
הרומאים, מחריבי בית שני, כבשו ארצות רבות, והכניעו תחתיהם עמים רבים. לא היתה להם מדיניות להגלות עמים מארצם. רק עם ישראל, העם שהוזהר אלף שנים ויותר קודם לכן, כי יגלה מארצו, אם לא ישמע בקול ה', היה היחיד שהוגלה ממולדתו על ידי הרומאים. כאשר כבשו הרומאים את ישראל, הם לא התכוונו להחריבה או להגלות את יושביה, אלא שממרומים נגזרה גזירת חורבן בשל מעשיהם של ישראל. המאורעות כוונו על ידי יד מכוונת. סיבות וגורמים 'מקריים', כביכול, חברו זה לזה, עד שבסופו של דבר פרץ מרד. המרד התפתח למלחמה גדולה, והיא שהמיטה את החורבן על בית המקדש.
ושוב, זה נראה בלתי סביר, שלאחר החורבן הגדול וההרג הנורא שבאו בעקבות כשלון המרד הראשון, יפרוץ מרד חדש, מרד בר כוכבא בביתר. מלחמת ביתר היתה אחת המלחמות הקשות ביותר לרומאים. לאחר שלוש שנות מצור על העיר, התייאשו הרומאים מן הניצחון, ועמדו לעזוב את האיזור. נוצרה אפשרות להסדר שלום כלשהו, והכל קיוו שהארץ תינצל מחורבן. אלא שברגע האחרון חלה תפנית: הכותים, שבר כוכבא כרת עמם ברית, בניגוד לרצון חכמי ישראל, בגדו ביהודים, והראו לרומאים דרך בלתי ידועה. דרכה נכנסו האויבים לעיר. מאות אלפי יהודים נהרגו, העיר חרבה, ועמה חרבה ארץ יהודה כולה.
יישוב גדול של יהודים נשאר בארץ לאחר כשלון המרד, בעיקר בגליל. היהודים התייאשו ממרידות וממלחמות, ונכנעו לרומאים. בתקופה זו קם לעם ישראל אוייב חדש בדמות הדת הנוצרית. קיסרי רומי וביזנטיון קיבלו עליהם את הדת החדשה, והחלו ברדיפות ובגזירות שמד במשך עשרות שנים. יהודים רבים נהרגו באותה תקופה על קידוש ה', והנשארים נמלטו מפני הרדיפות לארצות הגולה. הישיבות הגדולות נסגרו, הארץ חרבה, והתרוקנה אט אט מיושביה, עד שהפכה לשממה, כפי שהזהירה התורה מראש.
כאמור, הדברים לא היו צפויים מראש, וקיומם מחזק את האמונה בנותן התורה, שהוא גם שר ההיסטוריה, והוא זה שכתב במפורש בתורתו את קורות העתיד.