פסוקים רבים בתורה מזהירים אותנו, שתגיע שעה שבית המקדש ייחרב, והעם יצא לגלות על חטא עזיבת התורה: "ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצוות האלה… והשימותי את מקדשיכם… והשימותי אני את הארץ…" (ויקרא כ"ו, י"ד, ל"א, ל"ב). וכן נאמר: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה…" (דברים י"א, י"ז). ואכן, מפני חטאינו גלינו מארצנו. לדאבון הלב, התגשמו נבואות אלו במלואן. איש לא שיער שבית המקדש ייחרב אי פעם, אך למרות כל זאת הוא חרב, והעם גלה מארצו.
בשני מקומות בתורה כתובה ה'תוכחה' בצורה בולטת. במקומות אלו מופיעות אזהרות מפורשות על אודות החורבן והגלות. המקום האחד – בספר ויקרא (פרק כ"ו), והמקום הנוסף – בספר דברים (פרק כ"ח). פעמיים גלה עם ישראל מארצו – לאחר חורבן בית המקדש הראשון ולאחר חורבן בית המקדש השני. מפליא לקרוא את פירושו של הרמב"ן לשתי פרשיות אלו. הוא מבאר בהרחבה ובאופן מפורט את ההקבלה בין ה'תוכחה' שבספר ויקרא לאירועי חורבן בית ראשון, ואת ההקבלה בין ה'תוכחה' שבחומש דברים לאירועי חורבן בית שני.
בספר ויקרא (כ"ו, ל"ד–ל"ה), בהתייחס לזמן הגלות, נאמר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה… כל ימי השמה תשבות, את אשר לא שבתה". כלומר, מספר שנות הגלות יהיה זהה למספר השמיטות שביטלו ישראל בהיותם בארץ. ואכן, לאחר שעברו שבעים שנה בדיוק, כמספר השמיטות שביטלו ישראל, תמה הגלות, וישראל שבו לארצם. לעומת זאת, בפרשת ה'תוכחה' שבחומש דברים, הרומזת לגלות שהחלה לאחר חורבן בית שני, לא נקבע זמן לקץ הגלות. נאמר בה רק שהגאולה תלויה בחזרה בתשובה.
כדי להבין את העוצמה של חיזוי נבואות התוכחה והחורבן, יש לזכור שירושלים היתה אחת הערים המבוצרות ביותר בעולם העתיק, וכפי שנאמר: "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים" (איכה ד', י"ב). אך הלא ייאמן קרה. לאורך ההיסטוריה לא היה עם נוסף שהוזהר מפני בואה של שואה העלולה לבוא עליו, והיא אכן באה בצורה מדוייקת, כפי שנחזו הדברים מראש. הלא דבר הוא!
כאמור, התורה, שצפתה את חורבן בית ראשון ואת גלות ישראל מארצו בעת החורבן, צפתה גם שגלות זו תהיה מוגבלת, ותימשך מספר שנים קצוב בלבד. התורה מעידה (ויקרא כ"ו, ל"ד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ, והרצת את שבתותיה". נסביר מעט את הדברים:
שבתות הארץ הן שנות השמיטה והיובלות, שעם ישראל נצטווה לשבות בהן מעבודות חקלאיות כזריעה, קצירה וכיו"ב. התורה קובעת, שהגלות תימשך מספר שנים זהה למספר שנות השמיטה והיובלות שישראל היו חייבים לשבות בהן ולא שבתו. חישובים מורים ששבעים שנה לא נשמרו דיני שמיטה ויובל בהיות עם ישראל על אדמתו. וכך גם פירש ירמיהו הנביא את דברי התורה הללו (ראה ירמיהו כ"ט, י').
מפתיעה היא העובדה שבדיוק כך אירע במציאות. כעבור שבעים שנה ניתנה הרשות לעלות לציון. מסר זה מובע בספר דברי הימים (ב', ל"ו,י"ט-כ"א): "ויגל השארית מן החרב אל בבל, והיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס. למלאות דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה, למלאות שבעים שנה".
מן הראוי לציין שוב, שבתוכחה הכתובה בספר דברים, והמתייחסת בעיקרה לחורבן בית שני ולגלות שבאה בעקבותיו, לא קבעה התורה קץ לגלות זו. ואכן, לדאבון לב, לאחר כאלפיים שנות גלות, חלק ניכר מהעם עדיין מצוי במרחקים. עדיין לא נבנה בית המקדש השלישי, ואנו עדיין מצפים ומייחלים לבואה של הגאולה השלימה.
במטרה להשלים את הדברים, נביא מספר השוואות בין התוכחה שבחומש ויקרא, לתוכחה שבחומש דברים.
בתוכחה שבפרשת "בחוקותי", מוזכרים עונשי חרב, חיה רעה, דבר, רעה ולבסוף גלות. הרמב"ן בפירושו לתורה קובע כי אכן כל הפורענויות הללו תקרנה בשלהי ימי בית המקדש הראשון. כפי שניתן להווכח מהכתוב בספרי מלכים וירמיהו, ואכן, הדברים התקיימו במלואם. בתוכחה זו לא נאמר כי ישראל יעבדו את אויביהם, כפי שנאמר בתוכחה שבספר דברים, שכן פורענות שכזו אכן לא היתה בבית ראשון.
אמנם לפני החורבן הראשון השתעבד העם לנבוכדנצר מלך בבל, אך לא היתה זו השתעבדות קשה שניתן לומר עליה את שנאמר בתוכחה שבמשנה תורה בספר דברים: "ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בכך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל" (דברים כ"ח, מ"ח). בני ישראל העלו מס לפני החורבן הראשון, אך לא חיו "ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל". מלכות ישראל המשיכה להתקיים עד ליום החורבן, ולמלכים ניתנו תנאי אוטונומיה, בכפוף להכרה בשלטונה של בבל. לפני חורבן זה לא סבל העם מהתעללות שהצרה את צעדיו. ואף לאחר החורבן הנורא הצליח עם ישראל לשקם את עצמו בארץ הפרת והחידקל.
שונה היה המצב בשלהי ימי בית המקדש השני. כאן נתקיימה במלואה תוכחת ספר דברים: "ועבדת את אויבך… ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל". בארץ משלו נציבי השלטון הרומאי, אשר עריצותם הפכה את המצב לבלתי נסבל. לדוגמה, על פלורוס, הנציב הרומאי האחרון, מספר יוסף בן מתתיהו את הדברים הבאים: "לא נבהל מכל שוד ורצח ומכל עוול וחרפה, היה רשע אכזרי, ובמעשה הנבלה לא ידע בושת… השחית קהילות רבות, וכמעט העביר קול בכל הארץ כי הרשות נתונה לכל איש לגזול כאוות נפשו, אם הוא, פלורוס, יקבל חלק מן החמס".
האין תאור זה מתאים לפסוקי התוכחה שבחומש דברים?
"בית תבנה ולא תשב בו,
כרם תטע ולא תחללנו,
שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו,
חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך,
צאנך נתונות לאויבך ואין לך מושיע.
בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך.
פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים" (דברים כ"ח, ל'-ל"ג).
הנציבים הרומיים, עשו בארץ ובתושביה כבתוך שלהם. הללו העדיפו תמיד את צרכיה של האוכלוסיה היוונית על עניניהם של היהודים. כבר הנציב הראשון התערב לרעת היהודים במאבקם עם היוונים ברבת עמון, וציוה להוציא להורג את אחד ממנהיגי היהודים. נציב זה ביקש להניח תחת ידיו את בגדי הכהן הגדול, ורק אגרת מהקיסר הרומי מנעה סכסוך חמור בעקבות מאורע זה.
הנציב השני היה יהודי מומר. את נאמנותו לרומאים הוכיח כאשר תלה שניים ממשפחת חזקיה הגלילי. בימי הנציב הבא החמיר המצב ביתר שאת. חיילים רומאים פגעו מידי פעם ברגשותיהם של היהודים בעיצומם של ימי העליה לרגל. פעם אף הם קרעו ספר תורה בפני ההמון ואף שרפו אותו. כאשר קבוצה של עולי רגל, הבאה מהגליל, הותקפה בדרכה לירושלים בידי שומרונים, נמנע הנציב הרומאי מלהעניש את הרוצחים.
על אלבינוס, אחד הנציבים, מספר יוסף בן מתתיהו: "לא נבצר ממנו כל דבר נבלה. נקל היה בעיניו לנהוג את משרתו בזדון ולמלא את אוצרותיו חמס, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עול המיסים. מלאו לבו לקרוא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שוד, בקחתו כופר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים" ("תולדות מלחמת היהודים" ב', י"ד).
תקצר היריעה מלתאר את מעלליהם של הנציבים אשר הוכיחו כיצד מתקיימת התוכחה: "והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים", כיצד בנו בית, ולא ישבו בו, נטעו כרם, ולא חללוהו, והבהמות ויבול האדמה נשדדו וניתנו ביד אויב.
מצב זה אפיין את מאה ושלושים השנים האחרונות שלפני חורבן בית המקדש השני, כפי שמתואר בתורה. מאידך גיסא, הדורות שחיו בתקופת שלהי ימי הבית הראשון, לא הכירו מצב זה. עם זר לא אכל את פרי אדמתם. מסיבה זו לא נזכרים איפוא ענינים אלו בתוכחה הראשונה, העוסקת בחורבן בית ראשון.
קללה נוספת מופיעה בתוכחות שבמשנה תורה (ספר דברים). קללה אשר אין לה כל מקבילה, בתוכחות שבחומש ויקרא: "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה. הוא ילווך ואתה לא תלוונו, הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב" (דברים כ"ח, מ"ג-מ"ד).
למי מתכוונת כאן התורה? מדוע לא נאמרה קללה זו בתוכחות שבחומש ויקרא?
קללה זו אכן התקיימה בימי בית המקדש השני, כאשר אנטיפטר האדומי והורדוס עלו לגדולה, הללו תפסו את כס המלוכה ומשלו ביד קשה בעם ישראל. הללו היו גרים, עבדים, שעלו למרום הפיסגה תודות לתככים, רציחות והתעללות בעם ישראל. תופעה מסוג זה לא ידועה כלל על ימי הבית הראשון.
שרידי אחרוני בית חשמונאי הושמדו בידי חילותיו של הורדוס והלה הפך לעריץ ואכזר שאין דומה לו. ממעלליו וממעללי שלטון השולשלת שלו סבל עם ישראל עד לחורבן בית המקדש השני. דם רב שפך עריץ זה. ואף רבים מחכמי ישראל, כתנאים הקדושים, נהרגו על ידו.
הורדוס הפך תוך זמן קצר "לראש", ואילו העם שבו הוא רדה היה "לזנב", כפי שאמנם תואר באופן מפורט ומדוייק בפסוקי התורה.