האות המלכותית

ל' היא אות מלכותית. היא מתנשאת בגובהה מעל האותיות האחרות, ומקומה הוא במרכז האל"ף בי"ת. היא מסמלת בכך את מלך מלכי המלכים, השליט העליון. מצדה האחד מלווה את הלמ"ד האות כ', המסמלת את כסא הכבוד ואת בחינת הכתר, ומצדה האחר עומדת האות מ', המסמלת את מידת המלכות, מלכות ה'. ביחד יוצרות אותיות אלו את המלה – מלך.

צורתה של האות ל' מורכבת מהאות כ', ועליה ניצבת האות ו'. ערכן המספרי של כ' (20) ו-ו' (6) ביחד הוא 26, כמו הגימטריה של שם ה', בן ארבעה אותיות (י-ה-ו-ה). 

חשיבות הלימוד

השם למ"ד נגזר מן השורש ל-מ-ד, המציין לימוד עצמי וגם לימוד לאחרים. האדם חייב ללמד אחרים את רצון הא-ל ואת תורתו, אך אין הוא יכול לעשות זאת, אלא אם כן הוא עצמו למד תחילה תורה בעמל וביגיעה.

עובדת היותה של הלמ"ד – ללמוד וללמד – האות הגבוהה ביותר באל"ף בי"ת, רומזת לכך שיכולת הלמידה היא הכישרון הנעלה ביותר של האדם. תפישתו השכלית של האדם היא מתנה נשגבה מאת ה', ובאמצעותה הוא יכול להגיע להשגת האלוקות והקדושה, לחזק את זולתו מבחינה רוחנית ולקדמו בדרך העולה בית א-ל.

בפעם הראשונה מופיע השורש ל-מ-ד בתורה בספר דברים (ד', א'). בספר דברים, יותר מאשר בארבעת הספרים הקודמים לו, מודגשת חובת הלימוד והשינון. בספר זה חזר משה על התורה, לימדה והסבירה לבני ישראל. לכן ספר דברים נקרא בשם 'משנה תורה' – מלשון שינון וחזרה (דברים י"ז, י"ח).

אולם קיים שלב נוסף בתחום זה. לימוד התורה באופן תאורטי בלבד אינו יעיל ותכליתי. יש לתרגם את הדברים לשפת המעשה. ואכן, אנו רואים שהמקל המדרבן את הבהמה להליכה ולפעולה, נקרא בשם מַלְמַד הבקר (שופטים ג', ל"א). בדומה לכך, חייב לימוד התורה לדרבן את האדם לקיום המצוות, כפי שאומרת המשנה: "לא המדרש (הלימוד) עיקר, אלא המעשה (הנובע מלימוד זה)" (אבות א', י"ז). עוד נאמר: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו – חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת".

הלב – מרכז האדם

למ"ד היא ראשי תיבות של המלים: 'לב מבין דעת'. המטרה של לימוד התורה היא להחדיר אותה אל תוככי לב האדם. לימוד אמיתי חודר אל הלב ונחקק בו, כפי שכתוב בתורה: "והיו הדברים האלה… על לבבך" (דברים ו', ו').

האות ל' מסמלת את הלב בדרך נוספת. כשם שהלב הוא מרכז הגוף, כך גם ניצבת הלמ"ד במרכז האל"ף-בי"ת, וכשם שהלב מקיים את הגוף, כך מקיים הלימוד מעומק הלב את הנשמה.

כאמור, ל' היא האות הגבוהה ביותר בין אותיות האל"ף-בי"ת, והאות י' היא הקטנה שבהן. שתי אותיות אלו מצטרפות למלה 'לי' בפסוק: "והייתם לי סגולה" (שמות י"ט, ה'). בפסוק זה מתוארים באופן מליצי היחסים שבין ה' לישראל. במלה 'לי', האות הגבוהה רומזת על מלך מלכי המלכים המצטרף אל העם הקטן מכל העמים – שסמלו הוא האות י'. 

התפתחות, תוספת והשלמה

השם ישראל, פותח באות י' הקטנה ומסיים באות ל' הגדולה. עובדה זו מצביעה על היכולת הטמונה בכל בן-ישראל לעלות מעלה מעלה. הוא מתחיל את דרכו כילד קטן הלומד את הא"ב, ובכוחו להיות תלמיד חכם גדול העוסק בתורה. לעומת זאת, לבהמה אין יכולת להתפתח מבחינת האיכות. וכך אומר הפסוק: "שור… כי יולד". הבהמה נקראת שור (במקום עגל) כבר משעת לידתה. זוהי מהותה בשעת הלידה, וכזאת היא תישאר כל ימי חייה – שור. לעומת זאת, האדם משתנה ומסוגל לעלות מעלה מעלה, לזכות לאיכות חיים גבוהה מבחינה רוחנית ומבחינה תורנית.

על פי סדר הא"ב, קודמות לאותיות ל' וב', המהוות את המלה לב, האותיות א' וכ' המהוות את המלה 'אך', מונח המבטא בדרך כלל הגבלה. האותיות שאחרי ל' וב' הן ג' ומ', היוצרות יחד את המלה 'גם', מושג המצביע על תוספת. צירופי אותיות אלה מרמזים למאמר חז"ל (ברכות ה', ב'): "אחד המרבה (גם) ואחד הממעיט (אך), ובלבד שיכוון לבו (לב) לשמים".

רמז נוסף לכך נמצא בפסוק: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י', ב'). החכם מסתכל לימין האותיות לב, ומוצא את המלה אך – הגבלה. הוא שמח בחלקו ואינו מבקש יותר ממה שיש לו. לעומתו, הכסיל מתבונן שמאלה, אל המלה גם – אל התוספת. לעולם אין הוא מרוצה מנכסיו, והוא מבקש להגדילם עוד ועוד.