המושג "נחישות" הפך זה מכבר לסיסמה. יש לך אדם שלא יסטה ולא יסוג, יסתער על המטרה, יגיע בדאיה או בזחילה, לא יוותר ולא יכנע. אם צריך להקריב למען המטרה, יקריב, ובלבד שישאר נחוש ואיתן בדעתו. כל מחיר אינו נראה לו יקר מדי למען המטרה שהציב לעצמו. לגביו, שינוי דעה או ויתור אינם ריאליים.
ראשון הנחושים בכל מחיר היה פרעה. הוא לא נסוג במכת דם ולא נרתע מן הצפרדעים, לא התפעל מן הכינים ולא נרעש מן הערוב. שרד את הדבר ועבר את השחין, התעלם מן הברד והפנה עורף לארבה, עצם עיניים בפני החושך ועלה על יצועו בשלווה בליל מכת בכורות. אמנם בעיצומה של מכת בכורות, כאשר היה נראה לו שהוא הבא בתור… ושזמן קצר מאד נותר לו לחיות, הוא ויתר ושילח את העם. אולם מיד לאחר מכן התחרט ויצא למרדף אחרי העבדים הנמלטים. גם בראותו את ים סוף נקרע לגזרים, לא שב לאחור, ונכנס לתוכו בעיניים פקוחות…
חוט שערה מפריד בין נחישות חיובית לקשי-עורף אטום. פרשתנו מצווה על נחישות: "כי תאמר בלבבך, רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם – לא תירא מהם" (דברים ז', י"ז-י"ח). לעומת זאת, בחטא העגל ביקש הבורא להעניש את העם, כי "עם קשה עורף הוא" (דברים ט', י"ג). בנוסף על החטא החמור הם נתבעים על קשי ערפם, על כך שאינם מוכנים לסגת מדרכם.
היכן עובר קו הגבול? מה בין עקשנות סרבנית לנחישות חיובית? התשובה ברורה מאד. אם האדם מתעקש כדי להגיע לדבר מצוה, למטרה שאין כל ספק בנכונותה ובטובתה, אשרי הדבק בה בכל עוז. בדרך זו מסרו אבותינו את נפשם על קדושת השם, כפי שנאמר במדרש: "מה לך יוצא להסקל? על שמלתי את בני! מה לך יוצא להשרף? על ששמרתי שבת! מה לך יוצא לההרג? על שאכלתי מצה!"
והרי סיפור על נחישות למען מטרה נעלה. כאשר השתלטו הנאצים על הונגריה, הם הכריזו שבתוך שעות מספר חייבים כל יהודי העיר לצרור את מטלטליהם ולעקור למתחם הגיטו הצר. הגזירה נחתה כרעם ביום בהיר, ולוותה באיומים קשים ומרים. הכל החלו אורזים בקדחתנות ככל שיכלו, כשהם שמים את פניהם לכיוון הגיטו.
באותה עת מצוקה נוראית פגש אחד מיהודי העיר באדם מבוגר ממרר בבכי. לשאלתו, סיפר האיש כי אביו הזקן נפטר, ואין מי שיסדיר לו קבורה נאותה.
אחז היהודי בזרועו של האבל ואמר: "בוא איתי!"
הלך עמו למטה הגיסטפו וביקש להוועד עם הקצין.
הם הוכנסו ללישכת המפקד, אימת מוות שררה במקום. היהודי שאביו נפטר, סיפר על מצוקתו, והמפקד הגיב באדישות גלויה.
"ואתה, מה רצונך?", שאל המפקד את מלווהו.
היהודי, שנרתם למצוה אישר כי אכן הוא אדם זר, אך בראותו יהודי נתון בצרה, החליט להגיש לו עזרה.
"השמעת את ההכרזה על הקמת הגיטו?" שאל הצורר, הלה השיב בחיוב.
"ובמקום לארוז את צרורותיך, מכתת אתה את רגליך ועוסק בשטויות?" שאל הצורר בארסיות.
התמם הלה והשיב: "איני מבין, וכי אדם שנפטר גרוע מכלב?! אילו הייתי מוצא פגר של כלב ברחוב, כלום לא הייתי פונה אל הרשויות ומבקש לקוברו?!"
הצורר הופתע מן התשובה ושירבט הוראה לאפשר את הקבורה. השניים מיהרו, ועוד באותו יום זכו להביא את הנפטר לקבר ישראל.
זוהי נחישות חיובית לדבר מצוה. נחישות הזוכה לעזר ממרום, כי "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח', ה').