שרביט המנהיגות הועבר ליהושע בן נון. משה רבינו, הרועה הנאמן, איש האלוקים, סמך את ידיו על יורשו וממשיך מורשתו. הוא סמך עליו את שתי ידיו. ואף את כל חכמתו העביר לו, כפי שנאמר: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע" (תחילת מסכת אבות).
אמנם הבחירה היתה על פי ה', אולם יש להניח שהיא עוררה השתאות לא מועטת. היה זה דור דעה. היו בהם שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים, ראשי השבטים ושבעים הזקנים. אולם דוקא יהושע בן נון הנחבא אל הכלים, השקט והצנוע, משרת משה נבחר מכולם!
אכן יש לתמוה במה זכה יהושע? אולם לא רק אנו שואלים זאת, גם באותו דור תמהו על כך, כמובא בגמרא: "פני משה פני חמה, פני יהושע כפני לבנה. זקנים שבדור אמרו: "אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה" (מסכת בבא בתרא ע"ה, א'). לשמש קיים אור עצמי, שכן היא מקור האור. משה רבינו, היה איש האלקים, ובטרם נולד כבר נבחר.
פני יהושע כפני לבנה. לירח אין אור עצמי, שכן מקבל הוא את אורו מהשמש, על כך הצטערו הזקנים שבאותו דור: מדוע אנו לא היינו כיהושע? מדוע אנו לא קלטנו את אור החמה, את אורו של משה רבינו?
ואמנם זכה יהושע יותר מכולם, שהרי בו נתקיים הכתוב: "נוצר תאנה יאכל פריה" (משלי כ"ז, י"ח). יהושע סימל את ההתמדה, את הנחישות ואת הדבקות במטרה.
כאשר עלה משה רבינו למרום לקבל את התורה, עזב יהושע בן נון את מחנה ישראל והתקרב אל ההר, עד הגבול שהותר לו להתקרב. הוא נשאר שם, מצפה לירידתו של משה. ארבעים יום ציפה שם. מטרתו היתה להיות הראשון שיראה את משה בירידתו מן ההר, כדי שיוכל ללוותו כברת דרך אל המחנה, אולי ישמע מפיו עוד אימרה, עוד דבר תורה. כה גדול היה צמאונו של יהושע לדברי תורה.
היתה זו חתירה ללא ליאות, ללא קולות וברקים. בענווה ובצנעה הוא התקדם עד שהגיע אל הפסגה.
בדומה לרבי אברהם, מוכר הירקות מלובלין.
רבינו שלמה לוריא, המהרש"ל, רבה של לובלין, קם לילה אחד והשתומם. הוא שמע כיצד בדומיית הליל, לומד בעל חנות הירקות שמתחת לדירתו סוגיה עמוקה וסבוכה, ומפרש אותה בבהירות ובעמקות נפלאה. השתומם המהרש"ל ושלח לקרוא לו. בא רבי אברהם בדחילו וברחימו אל רב העיר, ונשאל שאלה עמוקה בש"ס. הלה נחפז להשיב שהוא עם הארץ, בור ונבער מדעת.
גזר עליו המהרש"ל בגזרת רב העיר שיענה לו על שאלתו, ורבי אברהם נענה. ואכן ענה בעמקות וברוב בקיאות, עד שהיו הדברים מאירים ושמחים. רק בקשה אחת ביקש, תנאי אחד התנה: שהרב ינצור את הדברים בסוד ולא יגלה לאיש על למדנותו.
כאשר עמד המהרש"ל להפטר מן העולם, ציוה על בני עירו כי לאחר מותו יכתירו לרב את מוכר הירקות…
פרנסי הקהילה הנדהמים עשו כדבריו. רבי אברהם הוא שסירב. רק לאחר הפצרות מרובות הסכים.
הדרך הצנועה והתמידית היא שמגיעה אל הפסגה.
גם בדורו של משה השליכו הזקנים את יהבם על החכמה, על הידיעות הרבות והמעמיקות, והם היו החכמים שבדור דעה, המע
אך למרות הכל, יהושע הוא זה שנבחר, כי לא מש מתוך האהל.