אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה ונברא בצלם האלוקים ובדמותו. מדוע אם כן, נתאחרה יצירתו והוא נברא ביום הששי לאחר כל הברואים?
אם דנים בנושא מזווית הראיה של יצירת גופו של האדם, אכן לא נמצא בו דבר המייחד אותו ומקנה לו עליונות על שאר היצורים. אדרבה, להם ניתנת זכות קדימה.
בעלי החיים הינם מושלמים מיד ברגע יציאתם לאויר העולם, בעוד שהאדם, עם היוולדו, ואף שנים רבות לאחר מכן, תלוי בחסדי הוריו שידאגו למזונות ולדיור בעבורו, ואף להקניית דעת. כל אלו אינם חסרים בעולמם של בעלי החיים.
אולם, האדם הוא רם ונישא ביחס לכל היצירה. מחמת הנשמה שנופחה בו מפי עליון, אשר אין דומה לה בבריאה כולה.
התרכובת המופלאה בין גוף לנשמה המצויה באדם, היא המפתח לסתירות אין ספור שניתן לגלות בהתנהגותו.
לא אחת עדים אנו לכך, שבאדם אחר מתגלות תופעות חיוביות נפלאות, אך עם זאת מתגלים בו גם צדדים שליליים, בולטים לא פחות.
במקורו ניתן באדם מרכיב הישרות, שאלמלא היצר הרע, הוא היה עשוי להתפתח ולפרוח לתפארת. "האלוקים עשה את האדם ישר" – ישרות זו נותנת את אותותיה בבנין אישיותו של האדם.
עם זאת, כל תופעה שלילית המצויה באדם – מקורה בהשתלטות של היצר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א).
מצד נשמתו של האדם, ישר הוא מיסודו כפי שיצרו הבורא, ולכן חפצה הנשמה להיות דבוקה בבוראה, מקור הישרות. אולם נשמה זו שוכנה בגוף המצויים בו יצרים וחולשות, אשר עליהם נאמר: "לפתח חטאת רובץ".
יצירת הגוף נועדה לעולם הזה. זהו מקומו הטבעי בו עליו לחיות ולפעול. הנשמה, למרות היותה נתונה בגוף, שוכנת באופן עראי בלבד בעולם הזה. עיקר יצירתה הוא לעולם הבא, עולם הרוחניות והנצח.
האדם, המהווה את נקודת המרכז ואת היעוד של הבריאה, הוא האחראי לפני בית דין של מעלה על מעשיו ועל מחדליו, הוא המאחד את הנשמה עם הגוף, כדי שיוכל למלא בשלימות את תפקידו בעולמנו.