בעולם העכשווי, אחד הערכים ה"מקודשים" ביותר הוא חופש הדיבור.
המעז לכפור בעיקרון זה, אחת דתו להימנות בין מורדי האור ואויבי הקידמה. לכן, כיום קשה מאד להבין כיצד ניתן להגביל אנשים בדיבורם.
אולם אנו נאמנים לאמונתנו, ואיסוריה יישארו בתוקפם לעד. משום כך, חובה עלינו להיזהר, לבקר את מוצא פינו ולחפש דרכים כיצד להמנע מחטאי הלשון.
לא שתיקה מבקשת מאיתנו התורה, אלא ביקורת קפדנית על מוצא פינו. לא הדיבור הוא האסור, אלא הדיבור החופשי נטול הרסן, נגדו יש להתקומם.
אחד המניעים הבולטים ביותר, הגורמים לבני אדם לדבר לשון הרע הוא מציאותם של הפגמים העצמיים, שמהם מנסים, כביכול, לברוח על ידי הטלת דופי באחרים. במקום לנסות לתקן את מומיו עצמו, מנסה הרכלן להוכיח שהאחרים הם הלוקים במום זה.
אמרו חכמים: "כל הפוסל – במומו פוסל" (קידושין ע:). אדם ששלמות אישיותו מעסיקה אותו, אינו מתעסק בחיפוש מומי אחרים.
ביקורת על אחרים מצביעה על גורם לקוי באישיותו, על חוסר שביעות רצון עצמית ועל תחושת תסכול. בעיות אלו גורמות לאדם לחשוב כי מסוגל הוא למצוא להן פתרון על ידי גילוי פגמי אחרים.
אם ישכיל האדם להבין, שהדברים שהוא מוציא מפיו חושפים את נגעי עצמו, יתכן שיסיק שכדאי לו לחדול מכך. אם יכיר בכך שתוויות הגנאי שהוא מדביק, על אחרים, מטביעות את חותמן עליו עצמו, שפיו ולשונו משמשים כאשנב שדרכו ניתן להתבונן בנעשה בלבו פנימה, הרי שידיעה זו עשויה להיות אמצעי ריפוי מצויין לפגמים שבו.
מניע נוסף לדיבורים אסורים הוא תחושת הגאוה והיהירות. הערכה עצמית מופרזת עלולה למצוא לעצמה פורקן באמצעות דיבור לשון הרע.
הגאוותן רואה את עצמו במעמד כה נישא, עד שהוא חש ש"תפקידו" לחשוף מומי אחרים ולבקרם. לדעתו, תחושת העליונות נותנת לו עמדת כח שממנה הוא מסוגל לשפוט את כולם.
הניסיון מלמד שמעמדם החברתי של "בעלי הלשון" הוא רעוע ביותר. החברה סולדת מקרבתם, כי לא ניתן לסמוך עליהם. היום הם מטילים שיקוצים בפלוני, ומחר הם עלולים לעשות זאת לידידיהם. מי ירצה איפוא בקרבתם?
ההקפדה על לשוננו עשויה לסייע לנו לבנות חברה אנושית בריאה ולהגיע לפסגות רוחניות ואנושיות כאחד.