קיימת שאלה מפורסמת: מאחר שעבודת בית המקדש כיפרה על כל העוונות, מדוע איפוא נענשו ישראל בחורבן ובגלות, והרי נמחל עוונם בהבאת קרבנותיהם?
נענה על שאלה זו בעזרת משל:
מעשה באיכר ששלח את פרותיו לרעות באחו. באו וסיפרו לפריץ שהפרות פלשו לשדותיו, והלה הורה להחרימן ולהביאן למכלאותיו.
חשכו עיניו של האיכר. הפרות היו אוצרו, כמעט כל רכושו. מה יעשה, כיצד ישיב לעצמו את פרותיו. הלא הפריץ רודן הוא, דברו חוק, ובפני זעמו מי יעמוד?
הלך האיכר ושאל בעצת חבריו. אמרו לו: "הרגע! בשבוע שעבר אירע מקרה דומה, פרותיו של פלוני פלשו לשדות הפריץ והוחרמו. מה עשה אותו אדם, עלה לטירת הפריץ ודורון בידו, טנא מלא פירות, הפריץ אכן התרצה והשיב לו את הפרות!"
אורו פניו של האיכר. מיהר ונטל טנא ענק, גדש אותו תפוחים גדולים, נשאו על כתפו ועלה אל הטירה. למשרת שפתח בפניו את הדלת אמר: "דורון לפריץ". הצטודד המשרת והניחו לעבור. הניח האיכר את הטנא על המרבד ויצא מהטירה. שם את פניו אל מכלאות הבקר ודרש את פרותיו. הממונה, שראהו בא מן הטירה, בטוח היה שהסדיר שם את ענייניו. הוציא לו את הפרות, והאיכר נהג אותן לביקתתו שמח וטוב לב.
כעבור שעה קלה ירד הפריץ מחדרו, ופניו קדרו למראה טנא הפירות שבחדר המבוא. "מה זה?" שאל.
"פלוני האיכר הניחו כאן, ונטל את פרותיו המוחרמות", ענו לו.
עיניו של הפריץ ירו גיצים: "חוצפה שכזאת! מהרו, קחו את הטנא ולכו לביקתתו, החרימו את כל בהמותיו וריגמו אותו בתפוחים אלו!"
משרתי הפריץ הגיעו לביקתתו של האיכר העולז והשביתו את שמחתו. הם החרימו את פרותיו וכפתוהו לכלונסאות הגדר כדי לרוגמו בתפוחיו.
"עיצרו", קרא האיכר בתחנונים, "זהו משגה, קרתה כאן טעות! אני יכול להוכיחה! הביאוני אל הפריץ והכל יתברר. האמת תצא לאור".
נבוכו המשרתים, נטלוהו עימם אל הפריץ. כשראהו הפריץ, בערה חמתו: "השליכוהו לבור הכלא!" ציוה בחרון אפו. ידיים חסונות אחזו באיכר שזעק במחאה: "אדוני הפריץ, זהו יחס של איפה ואיפה, משוא פנים ואפליה! לפני שבוע רמסו פרותיו של פלוני את שדותיך, ותמורת טנא פירות שיחררת את פרותיו ועכשיו, שהבאתי גם אני טנא פירות, מחרים אתה את פרותי ומצווה לרוגמני בפירות ולהשליכני אל הבור! איפה הצדק, היכן היושר?"
עמדו המשרתים מהססים, ממתינים לתשובתו של הפריץ. והלה ענה: "איך לא תבין? הפרות הוחרמו כדין. הן פלשו לשדותי וגרמו נזקים. חברך הבין את גודל אשמתו, בא והבטיח שישגיח על העדר, התנצל על הנזקים, והצהיר שהמקרה לא יישנה. הלה ביקש סליחה והביא דורון – נתרציתי לו ושיחררתי את פרותיו. אבל אתה, בתחילה פלשו פרותיך לשדותי, ואתה נהגת מעשה 'בעל בית', כאילו השדות שלך. לאחר מכן עלית לכאן והנחת על המרבד את סל הפירות, שוב מעשה 'בעל בית'. מכאן פנית אל המכלאות ודרשת את הפרות, מעשה 'בעל בית'… ובכן, אני אוכיח לך מיהו בעל הבית האמיתי!"
והנמשל – הקרבנות באים לבטא הכנעה וכפיפות קומה. אם כך יביאום, יעוררו רחמים והתרצות, יגרמו קרבה ומאור פנים ויכפרו על כל עוונותינו. אולם האדם חושב שהקרבנות נותנים לו היתר לחטוא, ועל כך אומר הנביא: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'" (ישעיה א', י"א). אדרבה, הקרבנות עלולים לעורר חרון אף!
בזמננו, התפילות הן במקום הקרבנות. שעת התפילה צריכה להיות שעת הכנעה, שעה של הכרה בגדלות ה', המאזין ומקשיב לצקון לחשם של המתפללים אליו באמת, ממעמקי ליבם.