כבר חלפו למעלה מעשרים שנה מאז קיבל יעקב את הברכות מיצחק אביו. אך למרות הזמן הרב שחלף, חשש יעקב מהמפגש עם אחיו.
את תחינתו לבורא שיצילו מידיו, פתח יעקב במילים: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית את עבדך" (בראשית ל"ב, י"א).
מוכרת למדי התופעה, שכאשר אדם נמצא במצוקה הוא מטיח כלפי בוראו: "למה זה מגיע לי?" כאילו בדק בפנקסיו ולא מצא בהם שום חטא… והוא תמה ורוטן מדוע אירע לו כל זאת. אדם שניחן ביראת שמים, לא יעלה טיעון מעין זה על דל שפתיו. הוא יודע כי "הצור תמים פועלו", ולעולם אין להרהר אחר מידותיו של ה'. מה שנופל בחלקו של אדם – מגיע לו בהחלט.
יעקב העיד על עצמו: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י בראשית ל"ב, ה'). למרות זאת, הוא חש בקטנותו מול החסד הגדול שהרעיף עליו הקב"ה.
מסופר על ה"חפץ חיים" שפעם באה לפניו אשה וביקשה ממנו שיתפלל על בנה שהיה חולה אנוש. נכנס ה"חפץ חיים" לבית הכנסת ועמד בתחינה לפני בוראו. תמצית תפילתו היתה: "ריבונו של עולם, הן הרבית עלי חסדים רבים כל כך, זיכית אותי לכתוב ולהוציא לאור את הספרים: "חפץ חיים" "שמירת הלשון", "משנה ברורה" ועוד חיבורים רבים. ריבונו של עולם, אנא, גמול נא אתי חסד נוסף, רפא נא את בנה של האשה המסכנה…"
אדם אחר לבטח היה מנסח את תפילתו: "ריבונו של עולם, הרי כל כך הרבה עשיתי למענך, טרחתי והדפסתי ספרים רבים כל כך. בשכר כל זאת אבקש, שלכל הפחות תגמול עמי חסד ותרפא את…" לא זה היה סגנונו של ה"חפץ חיים". הנטיעה שנטע יעקב ניכרה היטב בבניו הדגולים.
דוקא על רקע חסדי הבורא הוסיף יעקב ענווה על ענוותנותו. תכונה ייחודית זו, שבה התעטר יעקב אבינו, הפכה למורשתו של עם ישראל בכל הדורות.
הכתוב מעיד על עם ישראל: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז', ז'). עם ישראל חש בקטנותו ובמיעוט ערכו לנוכח חסדי ה'.
המאפיין העיקרי של עם ישראל הוא, שאין הוא בועט במלכות ה', כפי שנהגו עמים רבים. להיפך, החסדים מביאים אותו לתחושת התבטלות עמוקה יותר. התחושה "כי אתם המעט", היא העומדת לזכות עם ישראל.
בדרך זו צעד יעקב אבינו בעומדו לפני המפגש הגורלי, ובאותה דרך צעדו הדורות שקמו ממנו. אימפריות אדירות קמו ונפלו, עמים כבשו את העולם ונעלמו. רק עם קטן "המעט מכל העמים", נותר נצחי, חי וקיים. בזכות אמונתו ובזכות ענוותנותו!