בפרשיות התורה העוסקות בהרחבה במעשי האבות, לא נפקד מקומן של האמהות. כשם שהוצמד לאברהם, ליצחק וליעקב התואר "אבות", בהיותם מייסדי האומה הישראלית, כך גם כונו שרה, רבקה, רחל ולאה בתואר "אמהות". מפני שבכוחן בנו את בית ישראל.
פעולותיהן של האמהות, כמו אלו של האבות, חרגו מגבולות חייהן הפרטיים, קיבלו משמעות כללית והיוו את התשתית לחיי האומה עד סוף כל הדורות. נפנה את מבטנו לרחל וללאה.
תכונות שונות נתגלו ברחל ובלאה. רחל היתה מטבעה יפת תואר ויפת מראה, ואילו לאה שינתה את ייעודה בזכות דמעות ותפילות: "ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כ"ט, י"ח). תכונות אלו מהוות סימן לשתי דרכים שונות שבהן הלכו בני השבטים שנולדו מאמהות – אחיות אלו.
היופי שנשתבחה בו רחל, לבטח לא היה יופי חיצוני בלבד. שהרי יופייה של רחל ביטא גם נוי רוחני עילאי של יראת שמים, שבו אכן ניתן להתהלל ולהשתבח. מידת רחל היתה מידת צדיק גמור, שאין בו כל מום.
לאה ניחנה במידה המקבילה למידתו של בעל תשובה – שינוי מעמדו הקודם. דרגת בעל תשובה גבוהה במידה מסוימת מזו של הצדיק הגמור, כפי שנאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדים שם, צדיקים גמורים אינם עומדים שם" (מסכת ברכות דף ל"ד, ב'). וזאת מכיוון שבעל התשובה, בדרכו אל הפסגה, ביצע צעד כביר ורב אונים. התשובה נמשלה לחבל שנחתך ונקשר שנית. למעשה, החבל התקצר, אולם מקום הקשר חזק יותר משהיה קודם. צדיק גמור מסומל ביופי, ואילו בעל התשובה מסומל בחוזק. זהו ההבדל בין יופיה של רחל לבין דמעות עיניה של לאה.
מתחילה נועדה רחל להיות אשת יעקב, אשר מידתו היתה התמימות, ומעולם לא היה לו מגע כלשהו עם החטא. אך בכוחן של הדמעות ובכח התשובה הפורצת מסגרות, זכתה גם לאה להינשא ליעקב.
כל תכונה שהופיעה אצל האמהות, שבה ומופיעה אצל בני בניהן ברבות הימים.
תכונת רחל, שהיתה יפת תואר ויפת מראה, נמצאת ביוסף בנה, שאף עליו מעידה התורה: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (בראשית ל"ט, ז'). יוסף מסמל את הצדיק המתרחק ובורח מכל מגע עם הרע. העיניים היפות שנתברכה בהן רחל, חוזרות אף הן ומופיעות אצל יוסף שהתברך בברכת: "בן פורת עלי עין" (בראשית מ"ט, כ"ב). ראיית העיניים רומזת ליראת שמים, שהיא המאפיין הראשי של יפי התואר והמראה. ואמנם, תכונה זו מופיעה בהבלטה אצל יוסף האומר: "את האלוקים אני ירא" (בראשית מ"ב, י"ח).
גם אצל בניה של לאה מופיעות תכונות שונות, שאף הן נובעות מיסודה של האם הגדולה. הגדול שבבניה, הלא הוא ראובן, שעליו העידו חז"ל שהיה הראשון בעולם שפתח בתשובה. אף בן בנו, הושע הנביא, פותח פתח של תשובה לעם כולו, כפי שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע י"ד, ב').
כל אחת מהאמהות תרמה לבניה מעלות ותכונות נעלות, ובזכות כולן ניצב עם ישראל ומתקיים לדורי דורות.