גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה
_x000D_
לאחר שמנתה הברייתא הקודמת ארבעים ושמונה (48) דברים שהתורה נקנית בהם, באה ברייתא זו ומלמדת על השכר הרב שמעניקה התורה "לעושיה". "לעושיה"? – אכן, אין די בלימוד התורה, יש להיות קשור לתורה בקשר פנימי אמיץ, עד שייחשב כאילו עשאה.
_x000D_
השכר בכללותו בא תחת הכותרת "חיים", אלו הם חיים הראויים לשמם, חיים של טובה וברכה, חיים עם תכלית.
_x000D_
הברייתא מסתייעת בשבעה פסוקים מספר משלי, המתארים כמה נותנת התורה "חיים" גדושי טובה – בעולם הזה וגם בעולם הבא.
_x000D_
"גדולה תורה" – מצות תלמוד תורה גדולה וחשובה מיתר המצוות, מדוע? "שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא" – לומד התורה זוכה לתוספת חיוּת בשתי העולמות.
_x000D_
כיצד? המצוות משולות לנר, התורה נמשלה לאור. הנר – עוזר באופן מקומי, שלהבתו הבהירה מאירה את החושך בקוטר הקרוב ומצילה מפגעים רעים בדרך. אמנם האור שופך נהרה על הכל ומגרש את החושך לחלוטין.
_x000D_
בנמשל: התורה מגינה ומצילה את האדם מכל פורענות, ואילו נר המצוה אינו מספק הגנה מושלמת, לא בעולם הזה ואף לא בעולם הבא. ויובהר: כאשר מדבר התנא על "חיים" אינו מתכוון לחיים הגשמיים – חיי הגוף, אלא לחיים האמיתיים – חיי הנצח של הנשמה.
_x000D_
הגוף הוא כלי לנשמה. תפקידו – לשמש אותה, להיות מכשיר המזכה אותה להדבק בקב"ה, "מקור החיים".
_x000D_
כיצד מתחברים למקור החיים? – "באורך נראה אור". התורה מביאה את האדם לידיעת דרכי הבורא ולאהבת השי"ת.
_x000D_
כיון שהתורה נותנת לאדם השגות גבוהות יותר, הוא רואה את התמונה כולה. לומד התורה מבין את הנהגת העולם באופן בהיר יותר – וזאת כוונתנו שהתורה קרויה "אור" – היא מאירה ללומד אותה את כל המחשכים.
_x000D_
אבל לא רק את החושך בחוץ היא מאירה, אלא היא מסלקת אף את החושך הפנימי. היא מזככת את האדם, מצחצחת את מידותיו, ומאירה את נשמתו.
_x000D_
כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא
_x000D_
הברייתא מסתייעת בשבעה פסוקים, כולם מספר משלי, לחיזוק הרעיון שהתורה היא מקור החיים ליהודי. הפסוק הראשון הוא: "כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא" (משלי ד', כ"ב). המפרשים מפנים את תשומת לבנו לעובדה, כי לכאורה, יש חוסר תיאום לשוני-דקדוקי בין חלקי הפסוק: תחילה נאמר "למוצאיהם" – למוצאים אותם, לשון רבים. אולם בהמשך נאמר "בשרו" – בלשון יחיד. האם מדובר על רבים העוסקים בתורה או על היחיד?
_x000D_
חז"ל דייקו פסוק זה והסיקו שאין מדובר כאן במוצאים רבים, אלא ביחיד המוציא את דבר התורה בפיו. אכן התורה איננה "מציאה", לא מוצאים אותה בהסח הדעת ללא חיפש ויגיעה. רק אם יאמר לך אדם "יגעתי ומצאתי" – תאמין. כתוב זה מלמד, כי חלק מן היגיעה הוא הוצאת הדברים אל הפועל על ידי  הגייתייתם בפה.
_x000D_
בפסוק זה יש הדגשה, כי התורה מפיחה חיות בכל האיברים – "לכל בשרו מרפא". למדו מכאן חכמינו: "בא וראה, שלא כמידת הקב"ה הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, אדם נותן סם לחברו – לזה יפה ולזה – קשה". אין תרופה יעילה לכל הגוף כולו, סם המחזק פעילות מסוימת של הגוף פוגע בפעילות אחרת, תרופה המועילה ללב עלולה להזיק לכבד, וכן הלאה. "אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל – סם חיים לכל גופו, שנאמר 'ולכל בשרו מרפא'".
_x000D_
התורה היא התרופה הטובה ביותר לכל מחוש ולכל מחלה, אבל התנאי מקדים לכך: הלימוד צריך להיות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של האדם, בכל כוחו ובכל מאודו.
_x000D_
לאלה המשתפים את כל החושים, ומנצלים את כל הכוחות ללמוד בהתלהבות ובדבקות, עד שכל גופם שותף ללימודם – להם מבטיח הכתוב, כי התורה תהיה "לכל בשרו מרפא".
_x000D_
רפאוּת תהי לשרך ושקוי לעצמותיך
_x000D_
סדר הפסוקים נראה במבט ראשון תמוה, הלא כבר למדנו כי "לכל בשרו מרפא" אם כן מדוע יש עוד צורך להביא ראיה כי התורה "רפאות תהי לשרך" – לבטן, לטבור, "ושיקוי לעצמותיך"?
_x000D_
מבאר רש"י: הפסוק הראשון התייחס לחיי העולם הזה, ואילו פסוק זה רומז לתחיית המתים. "עצמות" הן הדבר שנותר מגוף האדם לאחר רדתו אלי קבר. תחיית המתים היא תחיית "העצמות היבשות" מגבורות הבורא יתברך בחסדיו העצומים. אם כן, "רפאות תהי לשרך" – בעולם הזה, "ושיקוי לעצמותיך" – בתחיית המתים.
_x000D_
יתר על כן, הגמרא קובעת כי רק עוסקים בתורה יקומו בתחיית המתים. אמנם בפסוק הבא נראה כי גם מחזיקי התורה והתומכים בה יקבלו מטל התחיה ויזכו להתעורר בתחיית המתים.
_x000D_
עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר
_x000D_
הפסוק השלישי מוסיף, כי לא זו בלבד שהתורה תרפא כל חולי, היא אף תבטיח אריכות ימים. כעץ אשר מחובר לקרקע, ושורשיו יונקים חיות מן האדמה באופן קבוע, כך תזרים התורה ללומדה חיות מתמשכת, בלתי פוסקת.
_x000D_
ולמי עוד? – לכל "המחזיקים בה" – גם לאלו שאינם יכולים ללמוד, לאלו שנבצר מהם להתרכז בלימוד עיוני ממושך, אבל בתמיכתם הכלכלית הם מפרנסים את הלומדים, מחזקים ישיבות ומוסדות תורה – אף הם יזכו לעץ החיים ולאושר.
_x000D_
הפסוק מבטיח כי גם בעלי הכשרונות הקולטים מהר וגם אלו אשר ידיעותיהם מושגות במאמץ רב ובעמל כביר ואף זכרונם חלש, יפיקו תועלת מן הלימוד "עץ חיים היא למחזיקים בה" – התורה היא מקור "חיים" לאלו שצריכים כל העת להחזיק, לתפוש בחוזקה לבל תשמט התורה מידיהם. עליהם למשוך עצמם בלי הרף בצבתות, כדי לא לאבד את הריכוז, כדי להבין ולזכור. סופם – שהעמל ישתלם להם, ולבטח יתוגמלו משמים לפי המאמץ.
_x000D_
אבל כמובן גם "תומכיה מאושר" – ה"חכם", שדי לו בתמיכה קלה כדי להעמיד את הדברים כיאות – שבשמיעה חד פעמית הוא קולט ומבין דבר מתוך דבר, ובחזרה מועטת נשמרת התורה במוחו – ודאי גם הוא זכאי לאושר. אין שמחה כתורה.
_x000D_
כי לוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרותיך
_x000D_
"שמא תאמר" – מסביר רש"י בפירושו לברייתא זו – "לחיים הוא זוכה, אבל מי יאמר שיזכה בעושר? הרי יש בני אדם הנידונים בעניות שטוב להם המוות מהחיים!"
_x000D_
אומרת הברייתא: "כי לוית חן הם לראשך" – תהיה לך נשיאת חן בעיני הבריות. אחד הדברים המזכים את האדם בחן, וגורמים לבריות לרצות בחברתו – הוא הממון. היינו, בנוסף למתנת החיים שמעניקה התורה לעושיה, היא גם מעניקה להם איכות חיים ומונעת מהם מחסור. לא זו בלבד, אלא היא "כענקים לגרגרותיך" – כשם שהקישוט מכבד את בעליו, כך התורה נותנת כבוד ללומדיה.
_x000D_
תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך
_x000D_
למדנו שהתורה מעניקה כבוד ללומדיה. כעת מביא התנא פסוק נוסף האומר: לא רק כבוד, ולא רק נשיאת חן אלא גם הגנה ושמירה מעניקה התורה לנושאי דגלה.
_x000D_
נוסף לכך שהתורה תתן לוית חן, היא אף תשמש "עטרת תפארת" אשר "תמגנך". התורה מעטרת את האדם כמגן הבא בדמות תפארת וכבוד, בסביבתו של הלמדן מופצת הילה של כבוד, המשרה יראה על כל רואיו.
_x000D_
את התגשמות ההבטחה ניתן לראות אצל גדולי ישראל בכל הדורות עד ימינו אנו. בכל אשר הלכו, בכל התהפוכות, הגנה עליהם תורתם ושמרה עליהם. אפילו הרחוקים ואפילו הנכריים הכירו בשם ה' שנקרא עליהם, התנהגו כלפיהם ביראת כבוד והוקירו את אישיותם.
_x000D_
אורך חיים בימינה בשמאלה עושר וכבוד
_x000D_
בפסוק זה ניתנת תשובה לשאלה העשויה להטריד את לומד הברייתא: הלא מצינו לומדי תורה שנפטרו בדמי ימיהם, היכן אריכות הימים שהובטחה להם?
_x000D_
התשובה נמצאת בגמרא המצטטת את הפסוק שלפנינו ומחלקת: "אורך חיים בימינה". למיימינים בה – אורך ימים, וכל שכן עושר וכבוד, "למשמאילים בה" – רק עושר וכבוד.
_x000D_
כלומר: המיימינים בה – אלו שהולכים בדרך הנכונה, דרך הימין, אלה הם הלומדים תורה לשמה. לעומת זאת "המשמאילים בה" למדו כדי להשיג עושר וכבוד.
_x000D_
הפסוק אומר, כי לא כל הלומד תורה זוכה לאריכות ימים. "אורך ימים" נמצא דווקא "בימינה" – דווקא אצל הלומד תורה לשמה שהתעלה והזדכך ודבק בנותן התורה. הוא התעלה מעל הטבע, ולכן זוכה לאריכות ימים שלא כדרך הטבע. לעומת זאת, הלומד תורה שלא לשמה, אלא לשם ממון, שררה ומעמד – אף הוא יקבל בדרך הטבע את שכרו, כשאר העמלים בעולם הזה אשר משיגים פעמים רבות את חפצם. אכן גם על לימוד כזה מגיע שכר, אך שכרו יהיה במידה כנגד מידה: הוא למד לשם טובתו בעולם הזה, ולכן גם שכרו ינתן לו בעולם הזה – עושר וכבוד.
_x000D_
כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך
_x000D_
הפסוק בא להמחיש כמה גדולה התורה המעניקה חיים בעולם הזה, וחיי נצח – בעולם הזה.
_x000D_
איכות החיים תהיה מושלמת. הימים יהיו בגדר "שנות חיים" – שנים של טובה, שבהן הוא יחוש חיות יתרה על קודמותיהן. כל שנה תהיה טובה מקודמתה.
_x000D_
והבטחה נוספת – "ושלום". השלום הוא הכלי המחזיק ברכה, כלי קיבול לשפע.
_x000D_
ומובטח: "יוסיפו לך" – תוספת אחר תוספת. אף לאחר מיתתו של האדם ממשיכה תורתו לעשות פרות. כאשר בהיכלי התורה אומרים שמועה בשמו, שפתותיו דובבות בקבר, כביכול הוא ממשיך ללמוד ולהתעלות.
_x000D_
מעיין חיים נובע, סולם מוצב ארצה שראשו בשחקים – תלמידי החכמים הולכים מחיל אל חיל. התורה מגביהה את קומתם ומנשאת אותם לפסגות.

_x000D_