המחכים את רבו
_x000D_
על התורה הקדושה נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". שואלים חז"ל: "למה נמשלו דברי תורה כעץ? – לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים".
_x000D_
כך היא דרכה של תורה: לעולם ניתן להוסיף ולהחכים בה, לרכוש עוד חריפות ועוד עמקות. כיצד יכולים הגדולים להוסיף חכמה? ממי הם ילמדו?
_x000D_
חכמתם תתעצם על ידי תלמידים שהם חכמים בפני עצמם, ובכל זאת עושים להם רב – ממשיכים לפלפל בדברי תורה עם גדולים מהם.
_x000D_
נפלא להתבונן בהארה מאלפת: התנא נקט דווקא לשון "המחכים את רבו" ולא המחדד את רבו וכדומה – לומר לנו: אף שהתלמיד עצמו חכם מופלג הוא, בכל זאת הוא "מחכים" את רבו יותר ממנו – הוא מנשא אותו מעליו, ומחשיב אותו בעינו כגדול וכחכם ממנו.
_x000D_
בכך מושג רווח נוסף: כתוצאה מכך שהתלמיד "מחכים את רבו" – מעלה את חכמת רבו למעלה מחכמתו – הוא לעולם לא יזלזל בדברי הרב.
_x000D_
גם אם דברי הרב יישמעו לאוזניו תמוהים, הוא לא יבטלם במחי יד, אלא ישוב ויהפוך בהם, עד שישיג את עומקם. בדרך זו הוא יזכה לקנות את רבו באמת ובתמים.
_x000D_
כה נוהגים "תלמידי" חכמים ראויים לשמם – הם תמיד נותרים "תלמידים" – עושים להם רב גם בהיותם חכמים בעצמם. התועלת ההדדית מושגת אצל הרב ואצל התלמיד גם יחד. כל אחד תורם לקניין התורה של זולתו. לפיכך נקראת התורה "עץ חיים", העץ הקטן מדליק ומפיח רוח חיים בעץ הגדול, ומשניהם יחד עולה אש תמיד המזינה את עצמה, הולכת ומתגברת, ואינה נכבית לעולם.
_x000D_
המכוון את שמועתו
_x000D_
כשם שיש לכוון כלי נגינה כדי שהצלילים יהיו ערבים ובלתי צורמים, כך צריך הלומד לכוון את שמועתו. לא לסלף את הדברים ולא לעקמם, אלא לכוון אותם לדרך האמת, ללמוד בישרות.
_x000D_
הלימוד כמוהו כבנין, צריך להיות ישר מן המסד עד לטפחות. הדברים צריכים להיות מכוונים כיאות מן המקור, דרך הסברות והטעמים, לכל אורך פרטי הדין, עד למסקנות ההלכתיות שיש להוציא מן הלימוד.
_x000D_
האומר דבר בשם אומרו
_x000D_
הקניין האחרון מבין מ"ח הקניינים שהתורה נקנית בהם, הוא "האומר דבר בשם אומרו".
_x000D_
נשאלת השאלה: מדוע זהו תנאי לקניין התורה? כיצד מידה זו תורמת לקניין התורה?
_x000D_
בטרם נענה חשוב להבהיר, כי אין מידה זו ממידות החסידות, אלא חובה גמורה. כאשר אדם אינו אומר את הדברים בשם אומרם אלא בשמו, או רק נותן לשומעים תחושה שאלו דברים משלו – חידושים שחידש הוא בעצמו, הרי הוא בגדר "גזלן".
_x000D_
אם כן, "האומר דבר בשם אומרו" אינו עושה מעשה לפנים משורת הדין, אלא נוהג כמחוייב. כיצד תורם מעשה זה שאין בו הנהגה מיוחדת, לקניין התורה?
_x000D_
אחת התשובות היא:
_x000D_
אדם המקפיד לצטט תמיד בשם רב פלוני, או בשם ספר אלמוני, מרגיש חובה להשתדל לחדש מעצמו. הוא חושש שמא יאמרו עליו, כי אינו מסוגל לחדש מאומה. מחשבה זו לבדה, יש בה כדי לדרבן את האדם להשתדל בכיוון זה, ללמוד ולהשקיע מאמץ מיוחד כדי להגות חידושים. כך הוא זוכה לקנות תורה.
_x000D_
להבדיל ממנו, אדם שמאחז עיני הציבור, גונב מדבריהם של אחרים ואומרם בשם עצמו, אין לו גורם מדרבן ללמוד ולחדש בעצמו. למעשה, הוא גזלן המתהדר באצטלה של תלמיד חכם. המפסיד האמיתי הוא האדם עצמו, אשר לעולם לא יצמח לתלמיד חכם. שכן הוא איננו מתאמץ להוסיף מדעתו דבר. כל מאמציו מופנים להסתיר ולטשטש את עקבות דבריו, שלא יזהו השומעים את מקורם.
_x000D_
חז"ל לימדונו כי הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר דבר בשם אומרו. דבר זה מחייב אותנו מאד: אם הקב"ה – נותן התורה, שחונן לאדם דעת, שיודע הכל מראש, וכבר מסר למשה רבינו בהר סיני "כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות ולחדש" – אם הקב"ה אומר, כביכול, דברים בשם אומרם, על אחת כמה וכמה צריך בשר ודם לומר דבר חידוש בשם מי שחידש לו דבר זה.
_x000D_
ומדוע אומר הקב"ה דבר בשם אומרו?
_x000D_
מסביר המהר"ל מפראג: לכל אדם יש חלק בתורה לפי שכלו ותכונות נפשו המיוחדות לו. חידושים שיאמר האחד, אין השני יכול לאומרם, וכן להפך. כל נשמה מישראל זוכה לחלק בתורה המיוחד אך ורק לה. סך כל נשמות ישראל מרכיבות את התורה בשלמותה.
_x000D_
לאור הסבר זה ברור היטב, מפני מה האומר חידוש של אחר בשם עצמו הרי הוא גזלן, שכן כל חידוש הוא ראי הנפש של מחדשו, הריהו יצירה בלעדית שלו, ואיש אינו יכול ליצור כמותה. מעתה, כאשר נוטל אדם לעצמו את חידושו של רעהו – את נפשו הוא חובל.
_x000D_
שכל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם
_x000D_
נשאלת שאלה דומה: מדוע על דבר הנראה, לכאורה, כה פעוט ומובן מאליו, כאמירת דבר בשם אומרו, באה גאולה לעולם?
_x000D_
התשובה הפשוטה היא: אכן דבר זה מתבקש מאליו, והוא מחוייב מצד השכל הישר, אולם היא הנותנת – התנא בא להשמיענו, כי כל מעשה, קטן ככל שיהיה – אפילו כאמירת דבר בשם אומרו – מקרב את הגאולה.
_x000D_
לא בכדי הזכיר התנא קניין זה בסוף כל הקניינים. לאחר שהזכיר תכונות נשגבות – כלימוד מתוך שמחה וענווה, לימוד תורה "לשמה", "הלומד על מנת ללמד" – מוסיף התנא עוד תכונה, הנראית פעוטה ומובנת מאליה. ללמדנו, כי לכל מעשה יש משמעות, ואין לזלזל בשום מידה טובה. כל מעשה טוב וכל מידה ראויה הכרחיים. כולם יחד משלימים ומכשירים את האדם להשית לראשו עטרת פז, להתעטר בנזר התפארת: "כתר התורה".

_x000D_