באימה, ביראה
_x000D_
בשני סוגי יראה נקנית התורה: יראת שמים ומורא רבו – ולשניהם כיוון התנא בנוקטו לשון כפולה "אימה ויראה".
_x000D_
יש יראה מפני בורא העולם. יראה זו צריכה להימצא במיוחד אצל הבא ללמוד את תורת ה' – שלא ישגה, חלילה, ושלא תצא תקלה מתחת ידו.
_x000D_
לומד התורה למה הוא דומה? – לכהן גדול בעת היכנסו אחת לשנה לבית קדשי הקדשים. נקל לשער איזו חרדת קודש ויראת שמים ליוותה את הכהן בזמן שנכנס "לפני ולפנים", למקום שבו שורה השכינה.
_x000D_
השכינה מתגלה רק במקום שבו לומדים תורה, ושורה אפילו על יחיד העוסק בתורה. לאור זאת, כיצד ייגש האדם ללימוד התורה ללא מורא? האם יהין תוך כדי לימודו לזנוח, כביכול, את מלכו של עולם, ולהסיח דעתו לדברים אחרים?!
_x000D_
יראה נוספת דרושה ללומד התורה, והיא יראת רבו. לנהוג עמו מתוך כבוד, להיכנע בפני גדלותו בתורה, לשמוע כל דברו כדברי אלוקים חיים. חכמינו השוו את "מורא רבך" ל"מורא שמים", כי הרב הוא החוליה המקשרת את לומד התורה אל נותן התורה ולמעמד הר סיני.
_x000D_
כשם שבני ישראל היו זקוקים להכנה לקבלת התורה במעמד הר סיני, כך צריך התלמיד להתכונן לקבלת התורה מפי רבו – לא להתייחס לרבו כדבר המובן מאליו, אלא להתכונן לשמוע דבריו, כאילו עומד עתה למרגלות הר סיני, שומע קול אלוקים מדבר מתוך האש.
_x000D_
והנה עוד דיוק ואבחנה בין "אימה" לבין "יראה", שתיהן גם יחד יכולות להיות, הן במשמעות של יראת שמים, והן של יראת רבו. ההבדל בין "אימה" לבין "יראה" הוא בגורם לאותה התחושה: "אימה" – היא יראת הרוממות, חרדת קודש הנובעת מכך שהאדם מכיר את גדלותו של הקב"ה וחושש מן התפקיד המוטל עליו – לעבוד מלך רם ונישא שכזה. הדבר נכון גם לגבי תלמיד המכיר בגדולת רבו ובמעלתו הרוחנית הנשגבה. מנגד, "יראה" – נובעת מכך שהאדם מכיר בשפלות עצמו ובאזלת ידיו, הוא יודע עד כמה מך ערכו ודלה יכולתו להשיג משהו מן החכמה הנשגבה.
_x000D_
בענווה
_x000D_
ומה פוקח לאדם את עיניו להכיר בשפלות עצמו, וממילא לירא את בוראו? הווי אומר: מידת הענווה.
_x000D_
למעשה, הענווה והיראה כרוכות זו בזו, ואין לאחת קיום בלא האחרת. החכמה לא תמצא אלא בעניו ובירא שמים.
_x000D_
אם אדם חושב עצמו לחכם ומעריך את עצמו כמי שיודע כבר הכל, ואין מי שיחדש לו דבר, הוא מונע את עצמו מלקנות תורה. רק מי שיש בו ענוה, מרגיש צורך ללמוד עוד ועוד, ומוכן ללמוד מכל אחד. זוהי הדרך הנכונה לרכוש חכמה, כמו שאמר דוד המלך (תהלים קי"ט, צ"ט) "מכל מלמדי השכלתי".
_x000D_
 ובחינה נוספת בדבר, עד כמה הגאוה מונעת עליה בתורה:
_x000D_
תלמיד נעדר ענוה ששומר על כבודו, שירא שמא יבחינו שלא הבין כראוי או לא קלט את הענין מיד בתחילה – נותר בחוסר הבנתו. גאוותו מונעת ממנו ללבן את הדברים כדבעי. מאותה הסיבה ש"לא הבישן למד", אין בעל הגאווה לומד. הוא נשאר עם ספקותיו, ונושא הלאה את טעויותיו. כך בונה הוא את תלמודו על בסיס רעוע שסופו לימוט.
_x000D_
חשוב להבין שענווה אין פירושה הכנעה רק בפני מי שמוכח מעל כל ספק שהוא גדול הימנו. ענווה אמיתית היא שהאדם חש שפל בעיני עצמו, שהוא מודע לחסרונותיו, ופגמיו עומדים תדיר לנגד עיניו.
_x000D_
גדולי האומה הצטיינו בענווה יתרה. אברהם אבינו אמר על עצמו (בראשית י"ח, כ"ז) "ואנוכי עפר ואפר", משה ואהרן אמרו לבני ישראל (שמות ט"ז, ז') "ונחנו מה כי תלינו עלינו". הם חשו ענוה אף כלפי בשר ודם, כלפי אנשים פחותים מהם בחכמה ובצדקות.
_x000D_
זוהי הענווה שאליה התכוון התנא – ענווה בפני כל אדם, כזו שמאפשרת לו לגחון ולהקשיב לכל אדם יהיה אשר יהיה. כך הוא יגיע למדרגת ה"חכם" – הלומד מכל אדם.
_x000D_
בשמחה
_x000D_
בכתובים מסופר כי כאשר בקשו הנביאים שתשרה עליהם רוח הנבואה, נעזרו בכלי נגינה. בהשראת המוזיקה באה שמחה בליבם, ואז נחה עליהם רוח ה' ויכלו להינבא.
_x000D_
למדו מכאן חז"ל (שבת ל', ע"ב): "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה". והוסיפו: "וכן לדבר הלכה". כשם שהשמחה היא הכרחית להשראת הנבואה, כך היא תנאי לקנין התורה ולברור ההלכה.
_x000D_
ההדגשה היא על "שמחה של מצוה", היינו, שהאדם שמח על כך שמקיים את מצוותיו של הבורא, שזוכה ללמוד את תורתו ולקיים רצונו.
_x000D_
יותר מזה, "שמחה של מצוה" בלימוד התורה איננה רק שמחה על היותו מקיים מצוות בוראו, אלא שמחה מעצם הלימוד. אדם הלומד מתוך חשק ונהנה מהלימוד, שמח בכל סברא שמתחדשת, הוא רווה נחת מכל ידיעה חדשה, על כל דבר תורה שמתווסף לו, הוא שמח כמוצא מטמון. לגביו, הלימוד איננו בגדר כורח בל יגונה, אלא מקור לסיפוק ולהנאה.
_x000D_
ברור שהלומד מתוך אהבה ושמחה, יצליח יותר בלימודו. הוא מתעניין, בודק, מתעמק, שואב עוד ועוד שמחה ממעיינות התורה.
_x000D_
בשולי הדברים נציין שהאר"י הקדוש זכרונו לברכה העיד על עצמו שכל מה שזכה לו בדרגותיו העצומות, לא זכה אלא משום שהיה שמח במצוות!

_x000D_