הברייתא פונה למאושרים בבני האדם – לאלו שבחרו בתורה, הלכו בדרכה ועמלו בה. בעולמנו – עולם המעשה – אין "מצב סטטי". אחרי שכבשנו יעד אחד, אנחנו "עולים כיתה" – אל הנסיון הבא, אל האתגר המחשל שירומם אותנו הלאה.
_x000D_
כאן מתייחסת הברייתא לנסיונות המצפים לתלמידי החכמים. לאחר שהתנסו בחיי צער, אכלו פת במלח, ישנו על הארץ, עמלו בתורה – ואף זכו לכתרה של תורה.
_x000D_
כעת הם עומדים בפני נסיונות "חדשים". יש כאלה שיזכו לכבוד ולגדולה עקב ידיעותיהם וחכמתם, ועליהם לדעת כיצד לקבל את הכבוד שחולקים להם. כנגדם יהיו אחרים, שלא יזכו להכרה כראוי להם, והם צריכים להתיידד עם הקנאה והתאוה אשר עלולים למצוא מקום בליבם, ולפעפע בקרבם כארסו של עכנאי.
_x000D_
כנגד אלו ואלו גם יחד, מוסיפה הברייתא שלוש אזהרות – נעמוד עליהן אחת לאחת.
_x000D_
אל תבקש גדולה לעצמך
_x000D_
כאשר אדם לומד תורה, עליו לעשות זאת מאהבת הבורא ותורתו, ולא לשם כבוד. מבחנו של לומד התורה – אם למד "לשמה" אם לאו – הוא כאשר הוא זוכה לכבוד בזכות תורתו. אם הוא נוטל את הכבוד לעצמו – הרי הוכיח סופו על תחילתו, שלימודו לא היה "לשמה", אלא הוא עשה את התורה קרדום לחפור בו.
_x000D_
לעומת זאת, אם הוא אינו רואה בגדולה זו את גדולתו האישית, אלא שמח בכבוד שחולקים לתורה וללומדיה, אזי ראוי הוא לשאת את גדולת התורה על כתפיו ולקבל כבוד.
_x000D_
על כך מזהיר התנא: "אל תבקש גדולה לעצמך" – אל תעשה מאומה כדי לזכות בגדולה למען עצמך, למען להגיע אל סיפוקה את שאיפת הכבוד העצמית שלך. אולם כבוד התורה אפשר ולפעמים אף רצוי שתבקש . מדוע?עונים המפרשים: החכם מוכרח לקבל את הכבוד שחולקים לו, שכן כבודו הוא כבוד התורה. אם ברצונו שההמון יעריך את לימוד התורה, עליו לדאוג לכך שיחשיבו את לומדיה.
_x000D_
ואל תחמוד כבוד
_x000D_
מנגד תיתכן גם מציאות שאדם למד ויגע בתורה, ובסופו של דבר לא זכה לגדולה – הוא נותר אלמוני כשהיה, איש אינו משחר לפתחו, ואף משרה לא הוצעה לו. אף לאיש כזה פונה התנא ואומר: "אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד" – אל תחכה בכליון עיניים לכבוד המיוחל, ולבטח אל לך לעשות פעולות מעשיות כדי לעלות לגדולה, שכן עצם ציפייתך לכבוד מוכיחה, כי אין אתה ראוי לכבוד זה.
_x000D_
כלל גדול למדונו חכמינו: כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו.
_x000D_
הראשון שעשה את מעשיו לשם הגדולה, כדי לזכות בשררה ובכבוד, אינו זוכה להגשים את שאיפותיו. לעומתו, השני שאין לו מניעים אישיים, שתורתו נלמדה "לשמה", זוכה לבסוף לשאת בגאון את כבוד התורה.
_x000D_
יותר מלימודך – עשה
_x000D_
באמצע האזהרות בנושא לימוד התורה, מוסיפה הברייתא הוראה שמזרזת לקיים ולהחיל את הידיעות הלכה למעשה. אומר התנא: כדי שיהיה קיום לחכמתך, ראה והשתדל שמעשיך יהיו מרובים מחכמתך. כיצד אפשר לקיים יותר ממה שיודעים? התשובה היא: רצונו של לומד התורה לשמה – למלא את רצון בוראו, ממילא הוא מתאמץ להחמיר ולהדר, לעשות לפנים משורת הדין, ונמצא שהוא עושה יותר ממה שלמד.
_x000D_
אל תתאוה לשולחנם של מלכים
_x000D_
התנא מוסיף ואומר ללומד התורה: "ואל תתאווה לשולחן מלכים". המושג "שולחן", ובעיקר "שולחן מלכים", הוא סמל העושר, כפי שה"כתר" המוזכר בהמשך מסמל את הכבוד.
_x000D_
העושר לכשעצמו אין בו רע, אם יודעים כיצד להשתמש בו ונזהרים מלהיכשל במלכודות הטמונות בו. אולם לא כל צדיק זוכה ל"שני שולחנות" (דהיינו, עושר וחכמה בכפיפה אחת). אדרבה, רבים אינם זוכים לרוב טובה בעולם הזה, אלא מצטערים כאן בעוני ובמחסור, והם אלה שמרבים את שכרם לעתיד לבוא, שהרי "לפום צערא אגרא".
_x000D_
הברייתא כאן באה לעודד את לומד התורה ולהזכיר לו, כי אל לו להתאוות לשולחנם של מלכים, שכן "שולחנך גדול משולחנם" – הטובה הצפויה לך גדולה לאין ערוך מאותה טובה המצויה על שולחן המלכים בעולם הזה.
_x000D_
הטובה השמורה ללומדי התורה בעולם הבא גדולה ממה שיכולה דעת אנוש לתפוס, כל עוד הוא מצוי בעולם הזה, עולם המוגבל במקום ובזמן. על כן קבעו חכמינו, כי כל הטובה המוזכרת בכתובים, טובה שעליה התנבאו הנביאים, אינה מתייחסת לשכר תלמידי החכמים, אשר על שכרם נאמר: "עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו" (ישעיה ס''ד ג').
_x000D_
ויותר מזה חשוב לדעת: יש הזוכים לשולחן מלכים בעולם הזה, ובכך אוכלים את כל טובתם בחייהם. כל טובה העולה על שולחנם בעולם הזה, מפחיתה וממעטת את שולחנם בעולם הבא.
_x000D_
הרשעים – מכלים את כל זכויותיהם בעולם הזה ונותרים ככלי ריק בעולם הבא. לעומת זאת, הלומד תורה מתוך חיי צער ומסתפק במעט ההכרחי – מגדיל את שכרו עוד ועוד, וזוכה לשולחן מלכים בחיי הנצח.
_x000D_
הנה לנו מעשה מאלף שארע עם רבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא בן דוסא היה צדיק מופלא, אשר חי בתנאי עוני ודחק נוראיים, בעוד שבגין זכויותיו היתה רווחה כלכלית לעולם כולו. "שכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת'". למעשה, בעוד ששולחנם של כל מלכי העולם היה מלא בזכות רבי חנינא, הרי דווקא שולחנו שלו היה חסר.
_x000D_
פעם אחת חשה אשתו הצדקנית כי הגיעו מים עד נפש, פנתה אליו ואמרה: עד מתי נסבול כזה עוני ומחסור? אמר לה: מה ברצונך שאעשה? ענתה לו האשה: שיתנו לך מן השמים כראוי לך, ואכן ביקש רחמים. מיד נענתה תפילתו, ירדה כעין פיסת יד מן השמים ונתנה לו רגל של שולחן מזהב!
_x000D_
בלילה ראתה האשה בחלום כיצד כל הצדיקים אוכלים בגן עדן על שולחן זהב בעל שלוש רגליים, ואילו היא ורבי חנינא בעלה ישובים ליד שולחן זהב רעוע בעל שתי רגליים בלבד.
_x000D_
כאשר סיפרה לרבי חנינא את החלום אמר לה: האם את עדין חפצה במתנה שקיבלנו, האם את מוכנה לאכול את חלקנו שבעולם הבא כאן בעולם הזה?
_x000D_
מיד בקשה האשה מבעלה, שיבקש רחמים ויקחו מהם חזרה את רגל הזהב. רבי חנינא עשה כבקשתה, ושוב נענו לו מן השמים, ונטלו את המתנה בחזרה.
_x000D_
סיימו חכמינו את המעשה באומרם: גדול היה הנס האחרון יותר מן הראשון. שכן בדרך כלל משמים נותנים – אך אין לוקחים בחזרה.
_x000D_
הנה כי כן, לעתים טוב לו לתלמיד חכם שאין הוא רואה את עולמו בחייו. כך הוא שמר לעצמו את כל זכויותיו לעולם הבא – שולחנו נשאר שלם. "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", באופן מושלם ללא פחת וללא חסרון.
_x000D_
וכתרך גדול מכתרם
_x000D_
היתרון שיש לעמל בתורה ב"שולחן" (רווחה כלכלית), תקף גם בנוגע ל"כתר" (הכבוד). "כתרך גדול מכתרם". גם בעולם הזה שליטים קמים ונופלים, שררות עולות ויורדות, אך התלמיד חכם נותר איתן על עומדו.
_x000D_
זאת מלבד העובדה כי ההערכה שרוחשים לתלמיד חכם אמיתי, גדולה לאין ערוך מזו שרוחשים לעשיר או לשליט. הכל מכירים בערך החכמה על פני העושר והכבוד, והכל אף מודעים למאמץ האישי שהושקע בהשגתה.
_x000D_
אם נתבונן בפרספקטיבה רחבה נבחין בנקל כי העמלים בתורה מוכתרים ב"כתרים" גדולים ומכובדים יותר משל מלכים ידועי שם.
_x000D_
הלל הזקן בצעירותו – סבל עוני חריף ואף כמעט הסתכן בקפיאה על גג בית המדרש. באותם הדורות שלטו בארץ צאצאי בית חשמונאי. ברור מאליו למי חלקו כבוד גדול יותר באותם ימים, מי היה בעל רכוש גדול יותר, ושולחנו של מי היה מלא יותר. ואילו היום, אחרי אלפיים שנה ויותר: מי יודע על אלכסנדר ינאי או על אריסטובולוס והורקנוס? ומנגד, מי אינו יודע על הלל? מי לא שמע על "בית הלל"?!
_x000D_
היש מי שאינו יודע לצטט מאמרותיו של הלל, כמו: "אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי", "הוי מתלמידיו של אהרן" או "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"?! לעומת זאת, מי יכול לחזור על משפט אחד של מלך ממלכי אותה התקופה? אם כן, במבט ארוך טווח ניכרים באופן מוחשי דברי הברייתא: "שולחנך" – של תלמיד חכם – "גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם", ולכן "אל תתאווה לשולחנם – או לכתרם – של מלכים".
_x000D_
ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך
_x000D_
מובן לנו היטב מדוע השכר מובטח בלשון עתיד – "ישלם לך", שכן השכר האמיתי על לימוד התורה שמור לעולם הבא.
_x000D_
אולם בכל זאת, אולי יאמר העמל בתורה: "רבש"ע, אינני מבקש שולחן של מלכים בעולם הזה, לא עושר ולא הדר. אינני חפץ במותרות, רצוי לי רק להיות 'מסודר' כלכלית, שיהיו לי חיים נוחים, כדי שאוכל לעסוק בתורה בשקט ובמנוחת הנפש, וכך אוכל לעלות בתורה לאין ערוך יותר מאשר בהיותי שרוי בלחץ כלכלי, טרוד בדאגה תמידית מנין אביא את פרוסת הלחם של מחר".
_x000D_
עונה לו הברייתא: "אל תתאווה לשולחנם של מלכים" – שולחנו של הלומד מתוך חיי צער, גדול משולחנם של לומדי תורה החיים ברווחה והרחבה. הסיבה היא כי הקב"ה אינו משלם שכר על פי הידיעות וההשגים, אלא על העמל וההשקעה. גם הברייתא שלנו מדגישה: העיקר הוא – "בתורה אתה עמל".
_x000D_
אם כן, הלומד תורה מתוך הדחק עמלו רב יותר ושכרו גדול יותר. הן הוא צריך להשקיע מאמצים גדולים על מנת "להישאר בלימוד" וללמוד בריכוז תוך התעלמות ממצבו הגשמי – ועל כן "שולחנך גדול משולחנם".

_x000D_