התורה מכשירה את העוסק בה למעלות נוספות, 'מכשירה' – הן במשמעות של הכנה – התורה מכשירה אותו להיות ראוי למעלות נשגבות, והן במשמעות של הכשר וטהרה – שהרע מתפוגג מקרבו.
_x000D_
בתחילה, התורה מטהרת את האדם, עוקרת ממנו את המידות הרעות וההרגלים השליליים. כאש המצרפת את המתכת, ומוציאה ממנו את הסיגים, כך התורה מזככת את האדם מהרוע המעורב בו מטבעו.
_x000D_
במקביל, התורה מרוממת אותו לרכוש מידות טובו, ממריצה אותו לעשות מעשים טובים, ומטהרת את מחשבותיו.
_x000D_
התנא מציין כמה מידות שלהן מוכשר העוסק בתורה לשמה: צדיק, חסיד, ישר ונאמן.
_x000D_
צדיק – הכובש את יצרו ונוהג כפי שהתורה דורשת ממנו.
_x000D_
חסיד – הנוהג לפנים משורת הדין ועושה מעבר למה שנדרש ממנו על פי גדרי ההלכה.
_x000D_
ומה התוספת בתכונות "ישר" ו"נאמן"? – אלו הגדרות למידת צדקותו וחסידותו. הוא נהג בצדקות ובחסידות באופן קבוע ובתמידות. מידות אלה ינחו את דרכו, והוא ילך לאורו באורח מישור, נאמן לדרכו, מבלי לנטות ממנה ימין ושמאל.
_x000D_
מדברי המפרשים עולה, כי השבח העיקרי של כל המידות הללו הוא – היות האדם נאמן לדרכו, הולך בקביעות בדרך האמת. זוהי דרכה של האמת, שעומדת לעולם ואינה משתנה.
_x000D_
במרוצת ההסטוריה היהודית היו אנשים שעסקו בתורה, ואף היו בקיאים בה, אך לדאבון הלב נשרו באמצע הדרך, ולא נשארו נאמנים לבורא ולתורתו.
_x000D_
כך אירע עם דואג האדומי ואחיתופל, אשר היו מגדולי חכמי התורה ומראשי הסנהדרין, ולבסוף נכשלו בחטאים כבדים. כך אירע גם עם יוחנן כהן גדול, ששימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה, אך בסוף ימיו הפך לצדוקי.
_x000D_
כיצד הם הידרדרו כל כך? בדברי משנתנו נמצאת התשובה – כי הם לא למדו תורה לשמה. אילו היו עוסקים בתורה לשמה, הם היו נשארים נאמנים לדרכה, ולא היו שונים ופורשים.
_x000D_
העוסק בתורה לשמה נותר נאמן לתורת אמת, היא שומרת צעדיו לבל ימוט.
_x000D_
ומרחקתו מן החטא, ומביאתו לידי זכות
_x000D_
המשך המשנה מתמיה: אם כבר נאמר על העוסק בתורה לשמה, שהוא זוכה להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן לדרך התורה, האם יש צורך להוסיף, כי התורה מרחקת אותו מן החטא?
_x000D_
התשובה היא: אכן, גם לאדם בדרגה גבוהה נותרת הבחירה, גם לרגליו פרושה הרשת והוא עלול להוציא מכשלה מתחת ידו, להורות בטעות שלא כדין, או להכשל מחוסר ידיעה. אבל הלומד תורה לשמה – מקבל סיעתא דשמיא מיוחדת. מן השמים יעזרוהו, שלא תיקרה לידו תקלה. התלמוד מעיד, כי חסידים ראשונים לא הביאו מעולם קרבן חטאת, הבא על עבירה בשוגג. אפילו על ידי הבהמה שלהם לא נסבבה תקלה.
_x000D_
התורה היא כמו מקוה מים המטהר כל טמא, אם חס וחלילה נכשל האדם בחטא – על ידי למוד תורה לשמה יכול להזדכך עד כי רושם העבירה ימחק ממנו כליל. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – את אהבתו של הלומד לשמה מאהבת הבורא ותורתו.
_x000D_
ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה
_x000D_
התנא מונה ארבעה תחומים, שבהם מפיקים הבריות הנאה ותועלת מן העוסק בתורה לשמה, התחומים הם עצה, תושיה, בינה וגבורה.
_x000D_
ה"עצה" – היא החכמה לראות את המצב נכוחה, והידיעה באלו דברים יש להתמודד עמו.
_x000D_
ה"תושיה" –  היא תוצאתה של החכמה, הדעת כיצד לקיים את העצה הלכה למעשה.
_x000D_
"בינה" – אף היא תוצאה של החכמה, אבל היא מורכבת יותר, מסוגלת להבין דבר מתוך דבר.
_x000D_
"גבורה" – היא גבורתו של הגובר על יצרו.
_x000D_
מי הנהנה ממעלות אלו?
_x000D_
– בראש ובראשונה האדם עצמו. חכמת התורה שבקרבו, מעניקה לו את היכולת לראות כל דבר בבהירות, להבחין במהות האמיתית מבעד למסווה.|
_x000D_
בכל מצב, הוא ידע לעוץ לעצמו עצה, ואף תהיה בידו התושיה, כיצד להנצל מפיתוי היצר. גם אם המוקש אינו גלוי לעין, הוא יבחין בו, משום שרכש בינה להבין דבר מתוך דבר. הוא מזוין ב"כלי הנשק" שרכש על ידי תורתו, יש בו הגבורה הדרושה להתגבר על פיתוי היצר.
_x000D_
בנוסף לכך – "נהנין ממנו" – הלומדים ממנו, והציבור כולו – עצה ותושיה, בינה וגבורה.
_x000D_
הלא כל מעשיו הם "לשמה", על כן הוא אינו שומר את חכמתו לעצמו, אלא חולק אותה עם כל החפץ בה.
_x000D_
ונותנת לו מלכות וממשלה, וחיקור דין
_x000D_
החכמה והבינה, שניחן בהן העוסק בתורה לשמה, מביאות לידי כך שהאנשים חפצים לשמוע דברו, ושמים אותו עליהם לשר ולשופט. במיוחד משום שהם יודעים שאין הוא מוּנע במעשיו משיקולים אנוכיים כלל.
_x000D_
למעשה, החכמה היא תנאי בסיסי לכל מלכות ולכל ממשלה. אף מלך לא יכול לקיים את מלכותו לאורך זמן, ושום שליט לא יצליח להטיל שררה, בלא שיסתייע בעצת חכמים ונבונים.
_x000D_
על כן, לצד כל שליט ומלך אנו נמצא אנשים חכמים אשר בפועל הם המניעים את ענייני השלטון בחכמתם ובעצתם. מי לנו חכם יותר מלומדי התורה לשמה, אשר תורתם מעניקה להם עצה, תושיה, בינה וגבורה? ההיסטוריה מוכיחה כי שליטים בכל הדורות נזקקו לעצותיהם של חכמי ישראל: ינאי המלך נזקק להצעותיו של שמעון הצדיק והורדוס נועץ בחכם ששמו בבא בן בוטא. אף אדריאנוס קיסר רומי נעזר ברבי יהושע בן חנניה. בדורות מאוחרים יותר רבי ישמעאל הנגיד היה יועצו של מלך ספרד, ודון יצחק אברבנאל היה יועצו של אלפונסו מלך פורטוגל. דון יוסף נשיא עזר על יד השולטן התורכי, ועוד שליטים רבים נעזרו בתלמידי חכמים כיועצים אם בגלוי ואם בסתר.|
_x000D_
עיקר החכמה הנצרכת ל"חיקור דין", ליכולת לרדת לשורשם של דברים, להבנת המציאות על בוריה. החכם ישכיל לחקור את העדים כיאות, הוא יברר את ההתרחשויות, ימצא את הנסיבות, ויגיע למסקנות המדויקות. רק בכח החכמה ניתן להוציא פסק דין שיהיה אמת לאמיתה. רק בתבונה ניתן להנהיג את העם במשפט צדק.
_x000D_
וכאן נבוא ונשאל:
_x000D_
הכל טוב ויפה, אך מה לכל זאת: מלכות וממשלה וחיקור דין, ולאותו אדם עניו, צדיק וחסיד, היושב באוהלה של תורה ועוסק בתורה לשמה? האם הוא שואף למלכות ולשלטון?! מה בא התנא להודיענו?
_x000D_
על כך יש לומר:
_x000D_
ראשית, היהדות רואה בכל אדם עולם שלם. גם באדם יש מלחמות פנימיות, כוחות הטוב והרע מתגוששים אלו באלו. ל"עוסק בתורה לשמה" מובטח כי התורה תסייע בעדו, והוא יצליח וימליך את שכלו על התאוה להשליט את שאיפותיו הטהורות על יצרו הרע.
_x000D_
שנית, אנשים נכנעים לפניו, מקבלים מרותו ונשמעים לו. סביב הצדיק שוררת הרוממות, יראה של כבוד והערכה. מובן שהצדיק מנצל יראה זו להרבות כבוד שמים, לתת לה' את המלוכה והממשלה.
_x000D_
לכן, דווקא הלומד תורה לשמה שכל מעשיו לשם שמים, הוא שיזכה למלוכה וממשלה, ובידו נתנת האפשרות להשתית את המשפט והדין, שכן אין חשש שינצל דברים אלה לצרכיו האישיים.
_x000D_
רק אחרי שעבר את השלבים הראשונים, לאחר שהוכח כי הוא צדיק וחסיד, ישר ונאמן, ראוי הוא לזכות לחכמת השלטון. איש כזה לבטח ידע לנצל את כח מרותו לטובה ולברכה, ולא חלילה, לתעות בדמיונות של כבוד ושררה.

_x000D_