במשנה זו ניצבות זו מול זו שתי קבוצות של אנשים אשר נמצאות בשני הקצוות של החברה האנושית. מן העבר האחד – "תלמידי אברהם אבינו" – אנשים אשר הגיעו לשלמות במידותיהם ובזכּות נפשם. ומן העבר השני – "תלמידי בלעם הרשע" – אנשים אשר הידרדרו לשפל המידות, ובזאת הם מביאים צער על עצמם וגורמים סבל לאחרים.
_x000D_
המשנה מחלקת בין שכרם של הראשונים לעונשם של האחרונים. פסגת ההר המחופה בעננים – מול התהום הבולענית הפעורה. לאן תרצה להשתייך?
_x000D_
המשנה מציבה שתי דמויות קוטביות זו מול זו. מצד אחד – אברהם אבינו, אבי האומה היהודית, עמוד החסד, שעמד בגבורה ובקדושה בעשרה נסיונות, והיה מפיץ את שם ה' בעולם. לעומתו ניצב – בלעם הרשע שרצה לקלל את בני ישראל ולא עלתה בידו, אולם הוא הצליח להחטיא את ישראל ולהפיל מהם אלפים במגפה.
_x000D_
המשנה מדברת על תלמידיהם של האנשים הללו.
_x000D_
עין טובה
_x000D_
מהי עין טובה? – הסתפקות במועט. אדם בעל עין טובה מרוצה במה שיש לו, ואף שמח במה שיש לזולתו. היכן מצאנו מידה זו אצל אברהם אבינו?
_x000D_
כאשר חוזר אברהם אבינו כמנצח מהמלחמה ושחרר את לוט בן אחיו מהשבי – הוא משחרר את שבויי סדום, ואף מחזיר להם את כל רכושם.
_x000D_
למעשה, על פי חוקי המלחמה דאז, כל הרכוש וגם כל הנפשות שייכים לו. הרי הוא הציל אותם מהשבי תוך סיכון גדול. מלך סדום מבקש ממנו (בראשית י"ד, כ"א): "תן לי הנפש, והרכוש קח לך". אבל אברהם נשבע (שם כ"ג): "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך" – אינני רוצה ממך דבר.
_x000D_
ויתורו של אברהם אבינו נובע מ"עין טובה", שהיא הפך הקנאה. המקנא – רוצה שיהיה לו את מה שיש לאחרים. כאן מעניק אברהם אבינו לאחרים את מה שמגיע לו מן הדין. תכונת העין הטובה כוללת את מידת ההסתפקות – טוב לו לאדם במה שיש לו, ורווה עונג ונחת בטובה של אנשים אחרים.
_x000D_
מדברי אברהם אבינו אנו מבינים מנין נובעת מידה נעלה זו. אברהם מסביר למלך סדום שאין הוא מעוניין לקחת כלום מכל אשר לו משום "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" – אינני חפץ שעושרי יבוא משל אחרים. בטוח אני בעזרת ה'. אם מגיע לי עושר אקבל זאת הישר מידו הפתוחה, המלאה והרחבה.
_x000D_
טוב העין – הוא המאושר – "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
_x000D_
רוח נמוכה
_x000D_
הקב"ה הודיע לאברהם אבינו, שהוא מתכוון להפוך את סדום ועמורה. לכאורה, אמור היה אברהם אבינו לשמוח על כך. הלא הוא – עמוד החסד, הוא שפתח את ביתו לארבע רוחות השמים על מנת להכניס אורחים. הוא דאג להפיץ את החסד בעולם. סדום – היתה אנטיתיזה מוחלטת של החסד והרחמים. שם קיננו האנוכיות והאכזריות, הכילות והאטימות. עבור אברהם אבינו הפיכת סדום היא לכאורה ניצחון מוסרי – הוכחה לצדקת דרכו, אולם מה הוא עושה? עומד ומתפלל לפני ה', מנסה למצוא צדדים של זכות שיגנו על סדום ויצילו אותה מכיליון.
_x000D_
הנה אברהם עומד ומבקש רחמים עבור האנשים הרעים הללו, במקום לחוש גאוה הוא אומר (בראשית י"ח, כ"ז): "הנה נא הואלתי (-העזתי) לדבר אל ה', ואנכי עפר ואפר". לא זו בלבד שאינו מרגיש את עצמו צדיק, אלא הוא מתנצל על שהוא מעז לפנות בבקשה לבורא עולם, הן אני רק עפר ואפר.
_x000D_
אברהם אבינו יודע כי האדם יסודו מעפר וסופו לעפר. מנקודת מבט כזו עליו לראות את עצמו. זוהי הדוגמה המחייבת ל"רוח נמוכה".
_x000D_
נפש שפלה
_x000D_
אדם בעל נפש שפלה הוא אדם שיודע להתגבר על יצרו ואין לה תאוות נוספות, מלבד אלה הנצרכות לקיום הגוף.
_x000D_
הריחוק של אברהם אבינו מכל תאווה גשמית בא לידי ביטוי על גבול מצרים. כאשר נאלצים אברהם ושרה לרדת מצרימה בעקבות הרעב, חושש אברהם שמא יראו שרי פרעה את שרה, ויסגירו אותה לבית פרעה – כפי שאכן קרה. הכתוב אומר (בראשית י"ב, י"א-י"ב): "הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים… והרגו אותי ואותך יחיו". המלה "הנה", מציינת הפתעה – דבר שארע בפתאומיות. למדו מכאן חז''ל כי רק עכשיו, פתאום, גילה אברהם אבינו ששרה אשתו היא יפת מראה!
_x000D_
אברהם אבינו חי בעולמות רוחניים, היה שרוי תמיד בקדושה. הוא לא שם לבו לדברים גשמיים ובוודאי לא נמשך אחריהם. רק אדם בעל "נפש שפלה", אשר ממעט בצרכי הגוף, ומתרחק מתאוות גשמיות, יכול לשאוף להשגות רוחניות. רק מי שעושה כן – יכול להימנות בין תלמידיו של אברהם אבינו.
_x000D_
עין רעה
_x000D_
כמרחק שבין עונג גן עדן לסבל הגיהנום, כך המרחק בין הקצוות שבבני האדם – בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע.
_x000D_
"עין רעה" – פרושה אי הסתפקות במה שיש. משמעותה היא חמדת ממון אחרים, ואף צרות עין וקנאה בשל אחרים. בלעם הרשע "הצטיין" במידה זו. היכן אנו מוצאים אצלו מידה זו? כאשר שולח בלק שליחים לבקש ממנו שיקלל את ישראל, אוסר עליו ה' ללכת עימם, והוא משלחם חזרה. שוב מגיעים שליחי בלק, והפעם שליחים רמי מעלה מהקודמים, ומציעים לו בשם בלק (במדבר כ"ב, י"ז) "כבד אכבדך" – אך לא מפרטים איזו תמורה יקבל.
_x000D_
תשובתו של בלעם להצעה זו, מעידה על אופיו החמדני (שם י"ח): "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל…" יש לו מושגים גדולים מאד. השליחים עדיין לא דיברו על אופי התמורה, הם לא הזכירו זהב ולא כסף, והוא כבר מדבר על "מלוא ביתו כסף וזהב" – בעיני רוחו הוא רואה את העושר הנכסף.
_x000D_
אין אדם מדבר אלא מהרהורי לבו – זאת הוא חומד, ועל זה הוא מדבר. מובן, כי גם אם יקבל תמורה, הוא לא יסתפק בה, ועדיין ימשיך לחלום על עוד בתים מלאים כסף וזהב…
_x000D_
רוח גבוהה
_x000D_
גבהות רוח – הינה מידת הגאווה. אדם בעל רוח גבוהה מביט מלמעלה על כולם, ובהתאם לכך גם יחסו לזולת הוא גס ומתנשא. הסמל במשנה לבעל גאווה גסות רוח – הוא בלעם. היכן מצאה תכונתו זו את ביטויה?
_x000D_
כאשר שלח בלק אל בלעם את השליחים הראשונים, סירב ה' לאפשר לו לילך עימם. כך הוא גם משיב לשליחים (שם י"ג): "לכו אל ארצכם, כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם". אולם בלק יודע את נפש בלעם, ומבין את הסיבה האמיתית לסירובו של בלעם – הוא לא קיבל מספיק כבוד. לכן, (שם ט"ו) "ויסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה". הוא הבין שלא נאה לו לבלעם ללכת עם שרים פשוטים, אין זה לפי 'כבודו'. הוא מכיר את צביעותו של בלעם, הוא יודע שברגע שבלעם יחוש כי הוא ינחל כבוד רב, הוא יבוא בשמחה מבלי להתחשב ברצונו של ה'.
_x000D_
בהמשך, כאשר מתחיל בלעם לשאת את נאומיו, הוא מדבר על עצמו ואומר (במדבר כ"ד, ג'): "נאום בלעם בן בעור, נאום הגבר שתום העין". כיצד הוא מתאר את עצמו? "שתום העין", לפי התרגום: שרואה היטב. כאשר רוצה אדם לראות במדויק – למקד את מבטו, הוא עוצם עין אחת. כך מתגאה בלעם ביכולתו לראות את הנסתרות, מראה את כוחו בראיית עתידות.
_x000D_
בכך עדיין לא גומר בלעם לדבר בשבחי עצמו, וממשיך (שם ד'): "נאום שומע אמרי א-ל, ויודע דעת עליון, אשר מחזה ש-די יחזה וכו'". הוא ממשיך לפרט את מעלותיו, עד שאומר על עצמו שרואה, כביכול, כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו – זו רוח גבוהה.
_x000D_
שאל פעם אחד מאבות החסידות: בשביל מה נבראו לאדם שתי עיניים? הרי היה די לברוא לאדם עין אחת כדי שיראה. והשיב: עין אחת נדרשת כדי לראות את גדלות הבורא, ואילו העין השניה היא בשביל לראות את שפלות האדם עצמו. לגלות את חסרונותיו במידות, ולראות את אפסיותו לעומת בוראו.
_x000D_
בלעם אמר על עצמו "שתום העין", ולא ידע עד כמה דייק. בלעם הרשע אכן היה שתום עין. הוא ראה רק בעין אחת – את גדלות הבורא, שהרי היה נביא, גדול בנבואה כמשה רבינו, אולם העין השניה המיועדת לראות את שפלות עצמו, סתומה היתה.
_x000D_
בלעם היה "שתום עין" – הוא התנהג כעיוור, בכל הנוגע לאבחנת מומי עצמו. בלעם היה בעל סגולות נדירות ומיוחדות, אך מידותיו המושחתות, רוחו הגבוהה והמתנשאת, קירבו את קיצו, והוציאו אותו מן העולם בשם רע ובביזיון.
_x000D_
נפש רחבה
_x000D_
נפש רחבה – היא נפש שאינה יודעת שובעה. נפש שכל התאוות שבעולם לא ימלאו את סיפוקה. אדרבה, ככל שמגבירים את קצב ה"סיפוקים" – הנפש רק מתרחבת עוד ועוד. זו היתה נפשו של בלעם – שהיה בעל תאווה גשמית ללא גבול.
_x000D_
ברשעותו הציע בלעם לבלק לפגוע בישראל על ידי שיכשיל אותם בזנות. לשלוח את בנות מדין ואת בנות מואב לפתות ולהחטיא את בני ישראל. בעטיה של עצה שפלה זו מתו עשרים וארבעה אלף איש מישראל במגפה.
_x000D_
בלעם השקיף מראש ההר, וראה את אהלי ישראל בנויים באופן שאין פתחיהם מכוונים זה מול זה – שלא יראו מאוהל לאוהל. הוא הבין שכוחם בצניעות, ולכן ניסה לחבל במעלה הייחודית הזו של כלל ישראל.
_x000D_
מכל מקום, העצה שהשיא משקפת מה מונח בסף ההכרה שלו. זהו אדם מושחת, המציע עצות מגונות תמורת תשלום של כבוד וממון.
_x000D_
עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה – אלו הם קווי האופי של הדמות הסמלית "בלעם הרשע". תכונות אלה מתבלטות גם בקרב תלמידיו – ממשיכי דרכו הקלוקלת.
_x000D_
מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?
_x000D_
הציור ברור: שחור – מול לבן, חושך – לעומת אור, בלעם הרשע – ולהבדיל – אברהם אבינו.
_x000D_
כיון שהקוטביות בין שני הצדדים כה מוחשית וברורה, יש לשאול: מפני מה מצא התנא לנכון לשאול מה בין תלמידי… לתלמידי…? לכאורה השאלה מיותרת, שהרי ההבדל ברור מאד?
_x000D_
אלא רצה התנא להסב את תשומת הלב לכך, שיש ביניהם הבדל תהומי גם בענין הגמול. מה בין שכרם של תלמידי אברהם אבינו, לעונש תלמיד בלעם?
_x000D_
התשובה היא: שכרם של תלמידי אברהם אבינו הינו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ואילו עונשם של תלמידי בלעם הרשע הוא שיורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת.
_x000D_
תלמידיו של אברהם אבינו – אוכלין בעולם בעולם ונוחלין בעולם הבא
_x000D_
ההולך בדרך האבות זוכה לאכול את פרי מעשיו בעולם הזה, וגם הקרן קיימת לו לעולם הבא. אלו זוכים להיקרא בכינוי היקר "אוהבי", אוהביו של הקב"ה.
_x000D_
מה מנחיל הקב"ה לאוהביו? אומר הפסוק (משלי ח', כ"א): "להנחיל אוהבי יש". מהו אותו 'יש'? "יש" – זהו כינוי לעולם הבא, העולם שהוא קיים לנצח. עליו נאמר כי הוא "יש", משום שהוא הישות האמיתית – הנצחית, הבלתי משתנה.
_x000D_
"יש" בגימטריה 310, בעולם הבא עתיד הקב"ה לתת לכל צדיק שכר עצום – הנאה וקורת רוח גדולות פי שלוש מאות ועשרה מכל הנאות העולם הזה. ועדיין אין זה תאור אמיתי לאושר הנצחי, וזוהי הגדרה בלתי מספקת לעונג הרוחני שלא נוכל לעולם להבין, כאן, בהיותנו בעלי גוף. "עין לא ראתה אלוקים זולתך" (ישעיהו ס"ד, ג').
_x000D_
אבל תלמידיו של בלעם הרשע – יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת
_x000D_
כשם שתלמידי אברהם אבינו זוכים לשכר כפול – הן בעולם הזה והן בעולם הבא, כך עונשם של תלמידי בלעם הרשע הינו כפול – גיהנום בעולם הזה, ובאר שחת בעולם הבא.
_x000D_
התנא מכנה את חייהם "גיהנום" בהשאלה, כמטאפורה למציאות שלילית וגרועה. כבר בעולם הזה הם יורשים גיהנום, משום שחייהם אינם חיים. כל ימיהם מלאים סבל ומכאובים, אשר הם מביאים על עצמם.
_x000D_
המידות המושחתות שלהם – עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה – הורסות להם את איכות החיים. אנשים בעלי מידות כאלו, אין להם טעם בחיים. לעולם הם סובלים ממה שיש לאחרים, ואינם מרגישים סיפוק במה שיש להם. נוסף על כך, הם עוד יורדים לבאר שחת בעולם הבא.
_x000D_
כל זאת לומדים מהפסוק (תהלים נ"ה, כ"ד): "ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם…"
_x000D_
את מי יוריד הקב"ה לבאר שחת בעולם הבא? – "אנשי דמים ומרמה" – אנשים אשר מתירים דמים של אחרים תמורת "דמים" – ממון.
_x000D_
במי מדובר? – בדורשים כמו בלעם הרשע, אשר חורצים את גורלה של אומה שלמה לסבול – על לא עוול בכפיה. ממשיך הפסוק ואומר: יתרה מזאת, הם גם "לא יחצו ימיהם" כאן בעולם הזה – הם לא יזכו לחיות אפילו את מחצית החיים הקצובה לאדם אחר.
_x000D_
הפסוק מסתיים במילים: "ואני אבטח בך" – אומר דוד המלך: אפילו אם יחסרו לי הנאות העולם הזה, בכל זאת, היות שאני בוטח בכך, אני מאמין ויודע שכל מה שעשית זה לטובתי. ממילא תמיד טוב לי גם בעולם הזה – בכל מצב.
_x000D_
זוהי הגישה הנכונה לחיים – לראות את העולם הזה כפרוזדור בלבד. ההפך מן הגישה הנהנתנית של הרשע.
_x000D_
מתלמידי אברהם אבינו, או מתלמידיו של בלעם – באיזו אסכולה תמקם את עצמך?!

_x000D_