משנתנו עוסקת במעלת זיכוי הרבים מחד גיסא, ובשלילת החטאתם מאידך גיסא. במשנה זו מובטח למזכה הרבים שכר עצום המתבטא במילים "אין חטא בא על ידו". במקביל, יש למחטיא הרבים גמול חמור – "אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
_x000D_
כדי להדגיש את מעלת המזכה מביא התנא כדוגמה את אבי הנביאים, רבן של ישראל – משה רבינו, שזיכה את הרבים בהנחילו להם את התורה. כסמל למחטיא הרבים מובא ירבעם בן נבט, המלך הראשון במלכות ישראל, שהפיץ בעם עבודת אלילים.
_x000D_
אתה – לאן תחתור? לאן תשאף להגיע? אין תובעים ממך להיות משה רבינו, אבל אתה נדרש וחייב להפיק מעצמך את המרב.
_x000D_
כל המזכה את הרבים
_x000D_
מזכה הרבים הוא זהו אדם אשר לא מסתפק בהשגת מדרגה רוחנית גבוהה לעצמו, אלא שואף להעלות את האחרים עמו. הוא משתדל להטות את בני האדם מדרכם הרעה, ולכוונם לדרך הטובה. כמובן, הוא גם מראה דוגמה אישית התואמת והולמת את הערכים שהוא מנחיל.
_x000D_
מה מביא את "מזכה הרבים" לעמול ולהתאמץ, לפעול להפעיל?
_x000D_
הסיבה הראשונה – רצונו להביא את העולם לתכליתו הרצויה. להרבות את כבוד ה' בעולם – לגייס עוד ועוד חיילים למלכות שמים. מובן, כי לחייל נאמן שכזה, מגיע שכר בעד כל זכות שעשו אחרים בהשפעתו.
_x000D_
הסיבה השניה – הדאגה לזולת. מזכה הרבים חפץ בטובתם של האחרים, וחרד על ה"עולם הבא" שלהם. מתוך דאגתו הכנה הוא משתדל להעיר לאחרים ולהאיר להם את הדרך הנכונה.
_x000D_
חז"ל למדונו (שבועות ל"ט, ע"א): "כל ישראל ערבין זה בזה". קיימת ערבות הדדית בין כל בני ישראל, כולם כאיברים בגוף אחד. כשם שאי אפשר לנתק איבר חי מן הגוף, כך אין האחד יכול להתעלם ממעשי חברו.
_x000D_
מזכה הרבים הוא האדם אשר חי בתחושה שכל יהודי הוא חלק ממנו, ממילא הוא רוצה בטובתו, בדיוק כפי שהוא דואג לעצמו. ומהי הטובה האמיתית? – תורה ומצוות, אשר מזכים ברווח אינסופי בעולם הזה ובעולם הבא. מזכה הרבים דואג שגם חברו יהיה מחובר לעץ החיים ויאכל מפירותיו.
_x000D_
אין חטא בא על ידו
_x000D_
המשנה קובעת: המזכה את הרבים זוכה שלא יכשל בדבר עבירה. מה הקשר בין מעשיו לבין שכרו זה? אומרים המפרשים: אדם, שמהווה סמל ומופת לאחרים בעשיית הטוב, העוסק כל ימיו בזיכוי אחרים, אינו יכול להרשות לעצמו לחטוא. המעמד שנוצר לו מונע ממנו לחטוא – ולו רק מחמת החשש "מה יאמרו" הסובבים.
_x000D_
יתר על כן, אדם "המזכה את הרבים" יודע שאם הוא יכשל בחטא, עלול כל עמלו עם הזולת לרדת לטמיון – "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?!"
_x000D_
לפי הסבר זה אין המשנה מתייחסת כאן לשכרו של מזכה הרבים, אלא יש כאן ציון של תופעה טבעית, הנובעת ממעמדו המיוחד של אותו בן מעלה.
_x000D_
כל אדם ניצב בפני התמודדות בלתי פוסקת עם היצר הרע ועליו לגייס את כל כוחות הנפש כדי לעמוד בפניו. לפעמים הוא מצליח להתגבר, ולעתים הוא נכשל.
_x000D_
גם לאדם המזכה את הרבים יש התמודדויות עם יצרו הרע. אולם, לאדם זה יש סיוע במלחמת היצר – רגש הבושה, הפחד מכישלון בפני רבים. הוא אינו רוצה לסכן את מעמדו, את עמלו ואת הישגיו. ממילא טבעי הדבר שאדם המזכה את הרבים נזהר יותר מהחטא, לכן גם החטא לא בא לידו בקלות. היצר הרע אינו מצליח להחטיא את מזכה הרבים משום המחסומים שלו בפני החטא גבוהים יותר.
_x000D_
לסיכום, הלחץ החברתי הוא בעיקר לטובתם של מזכי הרבים, מזכה הרבים חי תחת עיני הציבור הצופות עליו ועוקבות אחר מעשיו, עובדה זו מחסנת אותו ומגינה עליו מפני החטא.
_x000D_
משה זכה וזיכה את הרבים
_x000D_
כסמל וכדוגמה לזיכוי הרבים מביאה המשנה את משה רבינו. משה, שזכה לקבל תורה מסיני, זיכה את הרבים במוסרו את התורה לישראל, לימדם כל הלכה וביאר להם את טעמיה באר היטב.
_x000D_
חז"ל קראו על משה רבינו את הפסוק במשלי "טוב עין הוא יבורך". טוב עין זה משה, שהיה בעל עין טובה. הוא שמח להעניק לאחרים.
_x000D_
זכות הרבים תלוי בו
_x000D_
המשנה מלמדת שהמעשים הטובים שעושים הרבים בזכות "מזכה הרבים" – נזקפים לזכותו, כאילו הוא עשה אותם, משום הדאגה וההשתדלות שלו לרבים הם שהנביטו את העשייה המבורכת שלהם.
_x000D_
וכאן יש לשאול: מדוע לא מוזכר שכר זה כבר בתחילת המשנה?
_x000D_
התשובה: אכן, זכותו של מזכה הרבים היא, ש"אין חטא בא על ידו", אולם למשה רבינו יש זכות נוספת, השכר של כלל ישראל. מדוע? משום שמשה קיבל את התורה בסיני לעצמו, ולכן התורה נקראת (יהושע ח', ל"א) "תורת משה".
_x000D_
אולם משה רבינו לא שמר אותה לעצמו, אלא נתן אותה, העניק אותה בשלימותה לעם ישראל כולו, לכן "זכות הרבים תלוי בו". התורה שנלמדת, כל שבת שנשמרת, כל צדקה שנתרמת – הכל נזקף לזכותו, כי הוא נתן את התורה שקיבל – לכלל ישראל.
_x000D_
גם בימינו, כאשר יהודי בונה בית כנסת, או תורם להקמת ישיבה, הוא משקיע בתכנית חסכון מניבה תשואות ענק. כל תפילה שנאמרת באותו בית כנסת, כל דבר תורה שיהגו בישיבה – נזקפים לזכותו. אם יהודי מקדיש ספר תורה לבית כנסת – כל קריאה בספר זה – נזקפת לזכותו של התורם.
_x000D_
וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה
_x000D_
"המחטיא את הרבים" הוא זה שלא די לו בכך שהוא עצמו אינו הולך בדרך הנכונה, אלא הוא אף מתעה אחרים ללכת בעקבותיו בדרכים עקלקלות.
_x000D_
חשוב לדעת: לא רק מי שמסית לעבור עבירה נחשב למחטיא את הרבים, אלא כל מי שגורם, אפילו באופן עקיף, שיחטאו אחרים – גם הוא ייחשב למחטיא את הרבים. יתירה מזאת, כל מי שיכול היה למנוע אחרים מלחטוא ולא מנע – למחטיא הרבים ייחשב.
_x000D_
למה הדבר דומה? אדם שמפר את חוקי המלך – מתחייב בעונש הראוי לו, אך אם משדל אחרים לעבור על החוק – הרי הוא מתחייב בעונש חמור פי כמה. אדם כזה נחשב מורד במלכות. הוא יישא בעונש גם על כל המעילות שאחרים יעשו בגינו.
_x000D_
מה עונשו של המחטיא את הרבים? אומרת המשנה: "המחטיא את הרבים" – אדם המונע מאחרים לקיים מצוות, או מסית אותם לעבור עבירות – מביא על עצמו עונש חמור – "אין מספיקין בידו לעשות תשובה" – הוא אינו זוכה לחזור בתשובה על מעשיו.
_x000D_
היתכן? הרי אמונים אנחנו שלכל אדם ניתנת משמים האפשרות לבחור בטוב או ברע. מדוע נשללת מהמחטיא את הרבים זכות הבחירה?
_x000D_
בטרם נענה, עלינו לחזור ולהבהיר לעצמנו כי ה"תשובה" היא בעצם מתנה של הבורא לברואיו. בעצם החטא נפעל קלקול ונוצרים השחתה ונזק בלתי הפיך באדם ובעולם. אלא שהקב"ה ברחמיו נתן לאדם אפשרות לתקן את אשר עיוות, לצאת מן הבוץ של העבירה ולעלות אל רום המדרגה. האדם החוזר בתשובה אמיתית זוכה לסליחה על חטאיו, ותשובתו מגינה עליו מפני העונש המגיע לו.
_x000D_
ומה לגבי "מחטיא הרבים"? נדייק ונמצא, כי המשנה אומרת "אין מספיקין בידו" – כלומר, אין מסייעין לו לחזור בתשובה.
_x000D_
"אין מספיקין" – אין פירושו של דבר שאין נותנים לו לחדול מן החטא. אלא שלא עוזרים לו לצאת מסבך החטאים – לא מזמנים לו הזדמנויות לעורר אותו ממצבו הנוכחי. משאירים אותו לבדו במאבק, ולא מושיטים לו יד לעזרה.
_x000D_
היצר הרע הוא אויב קשה וחזק. כמו שכתוב (תהלים ל"ז, ל"ב): "צופה רשע לצדיק, ומבקש להמיתו" – אפילו לצדיק ממתין היצר הרע, ומחפש כל הזדמנות להכשילו להפילו. כיצד ניתן להינצל מאויב בלתי נלאה זה? ממשיך דוד המלך ואומר (שם ל"ג): "ה' לא יעזבנו בידו" – הקב"ה עוזר לצדיק להאבק ביצרו הרע. כלל נקוט בידינו: "הבא להיטהר מסייעין לו" – אדם שרוצה להתנתק מהטומאה, החפץ להינצל מצפורני היצר – אינו יכול לעשות זאת ללא סיוע. משמים מובטחת עזרה לכל המבקש להתקרב.
_x000D_
לא כן מחטיא הרבים. עליו נאמר "אין מספיקין בידו" – אין מסייעין לו. הוא לא עצר בעד האחרים להידרדר לתהום, אדרבה, הוא זירז את נפילתם – לפיכך אין לו זכות לבוא ולבקש סיוע להחלץ משאול תחתית.
_x000D_
אמנם, גם לו יש הבחירה לחזור בתשובה. אם הוא יצליח לשוב בכוחות עצמו – לא ימנעו ממנו, לא יסגרו בפניו את השער.
_x000D_
ירבעם חטא והחטיא את הרבים
_x000D_
המשנה מביאה דוגמה קיצונית לאדם שהביא לעולם הרס והשחתה בקנה מידה עצום, חטא והחטיא את ישראל.
_x000D_
מסכת חייו מופלאה ומאלפת וצריכה לימוד: ראשיתו – תפארת ויראת שמים, הוא ירבעם בן נבט, המוזכר בנביא לשבח, וזכה למלוכה בזכות שהוכיח את שלמה המלך. הנביא מסר בידו מאת ה' את המלכות על עשרת השבטים. במקביל אליו מלך רחבעם בן שלמה בירושלים על יהודה ובנימין.
_x000D_
אבל יצר השררה של ירבעם נעור בקרבו והחל להתגרות בו. שלטון על עשרה שבטים לא הספיק לו. הוא חשש שהמשיכה הטבעית של ישראל לירושלים ולבית המקדש תחזיר את ישראל למלכות יהודה. חששו התגבר נוכח העובדה שברגלים אכן עלו בני ישראל לרגל לירושלים להביא את קרבנות החג.
_x000D_
נועץ ירבעם באנשיו והחליט לעשות עבודה זרה אשר תשמש "תחליף" (במרכאות כפולות ומכופלות) לעבודת בית המקדש. הוא עשה שני עגלי זהב. את האחד שם בבית א-ל שבדרום, ואת השני בדן שבצפון, ואמר לעם (מלכים א', י"ב, כ"ח): "רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים". בתחילה שכנע את העם שזוהי עבודה לשם שמים, וכך החדיר בעם עבודה זרה. הוא עוד המשיך בחטאתו ומינה לכהנים אנשים משולי העם. בזאת הוא לא אמר די, הוא אף המציא חג חדש – בט"ו בחשוון, והודיע לעם שזהו חג האסיף האמיתי, תחליף לחג הסוכות שבבית המקדש. כך הנהיג ירבעם את העם בתעתוע והסית אותם בפרהסיה ובזדון לעבוד עבודת אלילים.
_x000D_
ירבעם התדרדר לדיוטה תחתונה של 'מחטיא הרבים'. עונשו – כפי שנכתב במשנה: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה". בכל זאת, בגלל עברו המפואר של ירבעם, בהיותו תלמיד חכם בקי בתורה וירא שמים גדול, ניתנו לו משמים שתי אותות, שתי הזדמנויות מיוחדות לחזור בתשובה.
_x000D_
ההזדמנות הראשונה: איש אלוקים, הנביא עידו, בא בשליחות מאת ה' לעיר בית א-ל, ומצא את ירבעם מקטיר שם על המזבח שהקים לעגל. הנביא התנבא בשם ה', כי אם לא ישוב מדרכו הרעה, הוא עתיד לקבל עונש נורא של שרפה על חטאיו. כדי שיאמנו דבריו ביתר עוז, נתן הנביא מופת: המזבח של ירבעם ייקרע, והדשן אשר עליו יישפך.
_x000D_
ירבעם שמע את הדברים, אך לא חזר בו, אלא שלח ידו לעבר הנביא בקוראו: תפשוהו! אז ארעו שני ניסים בו זמנית: ידו של ירבעם הפכה למאובנת, והוא לא הצליח להחזיר אותה אל חיקו, ובין כה וכה התקיים גם המופת שנתן הנביא: המזבח נקרע, והדשן אשר עליו נשפך.
_x000D_
ירבעם פנה אל הנביא שיתפלל לרפואתו, ואכן העתיר הנביא לה', וידו של המלך שבה לתפקד. אולם גם אחרי מופת שכזה מעיד הכתוב על ירבעם כי לא שב מדרכו הרעה. הוא המשיך להפיץ עבודת אלילים.
_x000D_
הזדמנות שניה ניתנה לירבעם. הזדמנות נדירה ומופלאה. הקב"ה פנה אליו בפניה ישירה ואמר לו: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". איזו הבטחה ! ה' מבטיח לו חיי נצח – גן עדן, ועוד עם מי? "אני ואתה ובן ישי" וכל זאת בגלל עברו הטוב של ירבעם.
_x000D_
במקום לקפוץ על המציאה, במקום לשמוח בהצעה המיוחדת, שואל ירבעם שאלה מזעזעת: "מי בראש?" מי מאתנו יהיה ראש למלוכה? ענה לו ה': "בן ישי בראש" – ירושלים ובית המקדש יישארו תמיד בידי בית דוד, להם הובטחה המלוכה בראשונה, והם ימלכו בימות המשיח.
_x000D_
השיב ירבעם תשובה נוראה: "אם כך אינני מעוניין לחזור בתשובה", אינני רוצה לראות את דוד בראש – לא אחזור בי. "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א', י"ג, ל"ג).
_x000D_
שתי הצעות יוצאות דופן, שתי הזדמנויות נדירות ניתנו לירבעם לשוב בתשובה, ובכל זאת המשיך לחטוא ולהחטיא את הרבים. אצל ירבעם אנו רואים באופן מוחשי, כיצד "אין מספיקין" ביד המחטיא את הרבים לעשות תשובה.
_x000D_
עונשו של המחטיא הינו שהוא שוקע כה עמוק בחטאו, עד שלא משכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו לחזור בתשובה.
_x000D_
יכול אדם ללמוד משנה זו ולומר: אני אדם פשוט. אינני רב ואינני מחנך, אינני דרשן ואינני ראש ישיבה. מה לי ולמשנה זו? האם יכול כל אחד להיות בכלל מזכה הרבים?
_x000D_
התשובה היא אכן אפשר – וחובה – על כל אחד מאתנו להיות ממזכי הרבים. כיצד הופך המושג של 'מזכה הרבים לנחלת הכלל?
_x000D_
כל אדם הוא מרכז של מעגל מסוים, והוא יכול לזכות את הרבים בתחום המעגל שלו. לכל אחד יש אחריות כלפי ילדיו ובני משפחתו. אם הוא מחנכם כיאות, אם הוא מראה להם את הדרך הנכונה – הרי הוא נכלל בספר הזהב של מזכי הרבים. מנגד, אם הוא מתעלם מחובתו לחנכם, ונותן להם ללכת בדרכים עקלקלות – הרי הוא נחשב כמי שמחטיא אותם בפועל, שהלא מעל בתפקידו.
_x000D_
אמנם רק בודדים מכל הדורות, כמו משה רבינו או אברהם אבינו, יכלו לשנות סדרי עולם ולהשפיע על העולם כולו, אבל לכל אחד יד טווח השפעה – על ביתו, על קרוביו ועל חבריו, ואם הוא נושא תפקיד ציבורי – על קהל נרחב יותר.
_x000D_
אחריותו המוסרית וההלכתית דורשת ממנו למחות בנוהגים שלא כהלכה, לעמוד על המשמר ולהפיץ בסביבתו יראת שמים ואהבת תורה.
_x000D_
אם קטון אתה בעיניך, נציג עולם התורה אתה. הנר הקטן שבידך יכול לגרש הרבה מן החושך באזור, רק תתחיל.

_x000D_