התורה היא נשמת החיים של עם ישראל. היא המייחדת אותו וממילא גם המאחדת אותו. גוף האומה היהודית שואב את מקור חיותו, את צביונו, ואת כח הישרדותו מהתורה הקדושה. והיכן היא האכסניה לתורה? הוי אומר: בית המדרש.
_x000D_
בית המדרש הוא המקום שבו מתאספים כולם לשמוע שיעור מפי הרב, להאזין לדרשות בהלכה ובמוסר. קול התורה נשמע שם במשך כל שעות היום והלילה. אנשים יושבים חבורות חבורות ומתנצחים זה עם זה בדבר הלכה. זהו מקום שופע חיים וחיוניות  בצורה שאין לה אח ורע.
_x000D_
בית מדרש הינו מקום תורה ומקום תפילה – ובתוספת לכך גם מוקד לגמילות חסד. אין כמו בית מדרש ליצירת קשר נכון בין אדם לחברו. בכל הדורות שימש בית המדרש כמרכז הקהילתי. הוא המקום לישיבה בדיבוק חברים – לימוד בחברותא, סעודות מצוה, ואף שיחת חולין של תלמידי חכמים  המתנהלת ברוח המקום אשר בו הם שוהים.כל בית מדרש ראוי לשמו מחזיק קופת צדקה לעזור לנזקקים, וכן קופת גמ"ח של הלוואות זה לזה, לצורך הכנסת כלה, ולהבדיל, ללווית המת וכדומה.
_x000D_
כאן פועם דופק חיי-היהדות. בשגרת הגלות נאבק היהודי בטרדות-הפרנסה, בקשיים ובדאגות. מה נותן לו את הכח להמשיך? מה זוקף את גבו הכפוף? כאשר פונה היום, מגיעה העת אשר בה היהודי הולך אל בית המדרש, אל חבריו ואל ספריו. הוא בא לשוח עם אלוקיו. התפילה והלימוד בצוותא, בדיבוק חברים, משכיחים ממנו את טרדותיו ומפיחים בו רוח חדשה. האוירה של האהבה והאחווה, מחזקת אותו להמשיך במסלול חייו.
_x000D_
ארבע מדות בהולכי בית המדרש
_x000D_
הכותרת של המשנה נראית לנו תמוהה. הרי, מבין ארבעת הסוגים, רק על שנים נאמר "הולך", ואילו על שניים אחרים מעידה המשנה שהם בגדר "לא הולך": האחד – ה"עושה ואינו הולך", והשני – ש"לא הולך ולא עושה". אם אינם הולכים, מדוע קוראת להם המשנה הולכים לבית המדרש?
_x000D_
התשובה היא: בית המדרש נועד לכל הציבור ללא יוצא מן הכלל. אין יהודי הפטור מללכת לבית המדרש, וכל אחד נמדד בזיקה שלו למקום הקדוש הזה. המשנה מפרטת "ארבע מידות", ארבע גישות, בעניין ההליכה לבית המדרש.
_x000D_
הולך ואינו עושה
_x000D_
בפועל "הולך" מתייחס התנא לעצם ההליכה לבית המדרש – לרצון לשמוע דברי תורה, ואילו המילה "עושה" כוונתה, שמבין את אשר לומד – שיכול לחזור על מה ששמע. "עשייה" שבלימוד היא האפקטיביות שבו. העושה פירות בלימודו, מבין דבר מתוך דבר, מחדש ומפרה את הדברים ששמע.
_x000D_
המשנה אומרת כי "ההולך ואינו עושה – שכר הליכה בידו". לכאורה בלתי מובן: אם אינו מבין את לימודו – מה התועלת בהליכתו לבית המדרש? הלא לא למד בהליכתו מאומה?
_x000D_
בפשטות נבין ונאמר, כי אף שאינו עושה חיל בלימודו, ולא עושה פרי בעמלו – לפחות מגיע לו שכר הליכה – על הנכונות, על הרצון הטוב שבהליכתו לבית המדרש – על כך יקבל שכר.
_x000D_
אבל יותר מזה: עצם ההליכה יש לה ערך. תוך כדי השהייה בבית המדרש סופג האדם קדושה והתעלות רוחנית. מובא במדרש: "כל מי שנכנס בבתי כנסיות ובתי מדרשות בעולם הזה, זוכה להיכנס לבתי כנסיות ובתי מדרשות לעתיד לבוא". ועוד מובטח – "כל מי שבא לבית הכנסת ושומע דברי תורה [אף על פי שלא מבין את הנאמר] – זוכה לישב בין החכמים לעתיד לבוא". ממשילים זאת לנוסע שנרדם  ברכבת. גם אם אין הוא חי את חוויית הנסיעה, תביא אותו הרכבת למחוז חפצו.
_x000D_
התנתקת מעיסוקיך, התגברת על העייפות, התעלית מהלאות, אילצת את עצמך לצאת מביתך הממוזג והנוח, מן החברים ומן הבילויים והגעת לבית המדרש, אפילו רק "הלכת" – היה סמוך ובטוח שהקב"ה לא יקפח את שכרך.
_x000D_
עושה ואינו הולך
_x000D_
הסוג השני הוא אדם אשר עושה חיל בלימודו – הוא מבין דף גמרא, הוא גם יכול לחדש ולפלפל בכוחות עצמו, ולכן אינו מרגיש צורך ללכת לבית המדרש. הוא יושב לו בביתו ועוסק לבדו בלימוד התורה. הוא אינו מעוניין בחברותא, גם לא ברב שיגיד לו שיעור. לדעתו, ההליכה לבית המדרש היא טרחה מיותרת, האמנם?!
_x000D_
אכן, הוא לומד לבדו, קובע עיתים לתורה ואולי גם מתמסר אליה – על כך יש לו שכר לימוד תורה – "שכר מעשה בידו". אולם, אדם זה רחוק מהרצוי. מדוע? התשובה: אותו אדם שמעדיף לשבת בביתו ולא הולך לבית המדרש, עושה משגה גדול. אם היה הולך – היה מתעלה בלימודו פי כמה. הוא היה שומע סברות חדשות, דינים חדשים, פלפול חכמים – וממילא היה מחכים יותר.
_x000D_
הגמרא מעודדת לימוד ב"חבורה": המעגל הקבוצתי מפרה ומעשיר, הוא מסייע ללומד למצות את כל יכולותיו, ובנוסף תורם ביקורת בונה ומונע סטיות וסילוף האמת במסקנה ההלכתית.
_x000D_
הולך ועושה
_x000D_
החיובי ביותר מבין ארבעת "הולכי בית המדרש" הוא ההולך לבית המדרש, ועושה חיל בלימודו. ונקשה: הלא כפי שראינו לעיל, חייבים כולם לעשות זאת, מדוע נקרא אדם זה 'חסיד'? מה יש ב"הולך ועושה" שנחשב לו לפנים משורת הדין?
_x000D_
התשובה: מדובר באדם שגם אם יישאר בביתו וילמד ביחידות, יצליח בלימודו. הוא – באופן אינדבידואלי – אינו זקוק למרכז התורני. זהו תלמיד חכם בעל שיעור קומה כזה שאין לרב בבית המדרש מה להוסיף לו, או השיעור הנלמד אינו מתאים לרמתו התורנית,
_x000D_
אולם יודע הוא שאם יבוא לבית המדרש – ילכו אחרים בעקבותיו. אם יכנס לשיעורו של הרב, ידרבן בכך אנשים אחרים לבוא גם הם.
_x000D_
כך גם במקרה ההפוך: הוא מבין שאם יישאר בבית, הוא יגרום לאנשים נוספים להישאר. הם יבינו שאם הוא לא הולך, כנראה אין בשביל מה ללכת. כך יצא שגם יהודים אחרים, שאינם מסוגלים ללמוד לבד, יישארו בביתם ולא ילמדו. הרב יישאר בבית המדרש ללא תלמידים, והשיעור יתבטל.
_x000D_
ה"חסיד" אינו דואג רק לעצמו – לתועלתו האישית, אלא לתועלת כולם, לכן הוא בא לבית המדרש, ונכנס לשיעור. אמנם הוא עצמו תלמיד חכם, וייתכן שאפילו יפסיד זמן. בכל זאת הוא הולך לבית המדרש ומשתתף שם בשיעור – כך הוא מעודד רבים אחרים לבוא וללמוד.
_x000D_
כמה רבה אהבת ישראל שמפעמת בלבו של החסיד – עד שמפריש מזמנו להגדיל תורה ולהרבות את לומדיה. הוא דואג גם לרוחניותם של האחרים.
_x000D_
וכאן יש להקשות: מדוע לא מוזכר במשנה אצל החסיד מהו שכרו? לשני הסוגים הקודמים במשנה מובטח שכר. לראשון – "שכר הליכה", לשני – "שכר מעשה". כל אחד לפי השקעתו. האם יתכן כי דווקא החסיד שהוא גם הולך וגם עושה, אין לו שכר?
_x000D_
התשובה היא: ודאי מגיע לו שכר, והוא יקבל אותו. אולם המשנה לא הזכירה את שכרו של החסיד, משום שלא מעניין אותו נושא השכר. החסיד לא עושה על מנת לקבל פרס. הוא לומד על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולקיים – וזוהי חסידותו.
_x000D_
לא הולך ולא עושה
_x000D_
האחרון בין "הולכי בית המדרש" הוא מי ש"לא הולך ולא עושה". לא הולך ללמוד בבית המדרש, וגם בביתו אינו קובע עיתים לתורה. הלימוד אינו מעניין אותו, אין הוא רוצה להיות חלק מהציבור המאוגד סביב תורתו, על כן נקרא רשע.
_x000D_
כאותו בן רשע מארבעת הבנים בהגדה של פסח, אשר מתריס "מה העבודה הזאת לכם". פיו ענה בו: "לכם" – ולא לו. כביכול, העניין כלל אינו נוגע אליו. על כן דינו נחרץ: "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר". רשע הוא אדם שמוציא את עצמו מהמסגרת, הוא מנותק מהמקורות, ואין בו רצון ללמוד ולדעת.
_x000D_
יתכן שגם ה"רשע" מגיע לפעמים לבית המדרש. אולי הוא "הולך" פיזית, אבל אין לו שום מטרה רוחנית. הרשעים "הולכים" בגופם בלבד – הם מגיעים לצורך 'מפגש חברתי', 'בידור', ולפעמים גם מכיון ש'לא נעים מהחברה'. אלו אנשים נמצאים בגופם בבית המדרש, אולם ברוחם נשארים הרחק בחוץ.
_x000D_
ויש כאלה גרועים מהם:
_x000D_
אנשים אשר באים לבית המדרש על מנת שלא לבוא יותר. הם באים לשיעור רק כדי ללעוג אחר כך לנמצאים בו. הם באים לשמוע דרשה, כדי לאסוף 'חומר', ולשים אחר כך ללעג ולקלס את הנאמר, את האומר ואת השומעים. אין פלא אפוא, כי "הולך" כזה נקרא "רשע".
_x000D_
שערי בית המדרש פתוחים בפני כל יהודי וקוראים לו: "קום, אח יקר, קרב פנימה, אל הטוב ואל התום, אל המתק ואל החום. בית המדרש – הבית החם לכל יהודי".

_x000D_