המשנה פותחת בגולם, ורק אחר כך היא מזכירה את החכם. לפי סדר זה מן הראוי היה שיבוא במשנה פרוט של הנהגות הגולם. אולם התנא מעדיף ללכת בדרך החיוב ולמנות את תכונות החכם. מטרתה של מסכת זו כולה היא ללמד אותנו אורחות חיים ולהתוות את הדרך שנלך בה. לכן, משרטטת המשנה את הדוגמה הנאותה, את הדמות שאליה עלינו לשאוף.
_x000D_
לאמיתו של דבר, קיימת סיבה נוספת לניסוח המשנה. יש במשנה זו סדר כרונולוגי הבנוי לפי התקופות בחיי האדם. בתחילת דרכו האדם הוא חומר "גולמי", הוא חסר השכלה, ואין בו דעת להבחין בין טוב לרע. עם הזמן הוא רוכש השכלה ונסיון חיים. הוא גם לומד להשתמש כיאות בכוחות שהטביע בו הבורא, עד שראוי הוא להיקרא "חכם".
_x000D_
ההגדרה "גולם" אינה חריצת דין סופי או תוית שלילית בלתי הפיכה. בתוך ה"גולם" גלומים ומכונסים אוצרות. אולם כל עוד לא יעבד אותם, יישאר האדם כחומר גלם לא מלוטש. בעבודה עצמית הוא יוכל להוציא אל הפועל את היכולות הטמונות בו ואת הידיעות שרכש, ולהגיע אל השלמות, אל צורה מתוקנת של "חכם".
_x000D_
אם נבקש למצות ולהקיף את דמות החכם, נשתמש בהגדרתו של הרמב"ם: החכם מציין את השלמות במעלות המידות ובמעלות השכליות. הוא יודע לשלב הנהגה של מידות טובות ודרך ארץ עם לימוד התורה. ואמנם, שבע התכונות המנויות במשנה משלבות "חכמת לב", שמקורה מהמידות הטובות, עם "חכמת המח" שהיא קניין הדעת.
_x000D_
אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין
_x000D_
החכם, אף על פי שיש לו מה לומר ומה להשמיע, ימתין עד שישמע את הגדול ממנו. זוהי התכונה הבסיסית של החכם, לשמוע וללמוד מכל אחד, וכל שכן ממי שחכם ממנו. נפשו חפצה בבקשת החכמה ושואפת להוסיף ידע ושלמות. לא יתכן לרכוש חכמה מבלי להטות אוזן לדברי הגדולים ממנו.
_x000D_
מי הוא הגדול ממנו? מבארת המשנה: "גדול ממנו בחכמה" – אדם שלמד תורה יותר ממנו, שידיעותיו רחבות יותר והבנתו עמוקה יותר, "ובמניין" – החכם מכבד גם את מי שגדול ממנו במנין השנים, ובשנותיו המרובות הוא קנה תבונה ונסיון חיים.
_x000D_
דוגמה למידה זו אנו מוצאים בתורה. לאחר פטירת נדב ואביהוא, הוכיח משה רבנו את אלעזר ואיתמר אחיהם (ויקרא י', י"ז): "מדוע לא אכלתם את החטאת?" אלעזר ואיתמר יכלו לענות שאינם רשאים לאכול קודשים בשעה שמתיהם מוטלים לפניהם, אולם הם שתקו ולא אמרו דבר להצדיק עצמם.
_x000D_
ומדוע? באותה שעה שמשה דיבר אליהם היה אביהם אהרן נוכח במקום, ולכן, הם ביכר לשתוק, לספוג תוכחה ובלבד שלא להורות הלכה בפני אביהם – אהרן הכהן – שהיה גדול מהם גם בחכמה וגם במנין. אצילות נפש וגבהות רוח משתקפות ממעשיהם!
_x000D_
אינו נכנס לתוך דברי חברו
_x000D_
החכם מאפשר לחברו להשמיע את דבריו עד תומם, ואינו מתפרץ באמצע הדברים. הוא ממתין לו עד שיסיים, ורק אחר כך ישיב לו.
_x000D_
בתכונה זו קיים דגש על המילה "חברו" – היינו על כל אדם. אף שיהיה קטן ממנו בחכמתו – אין החכם נכנס לדבריו. ואנו לומדים מכאן הנהגה טובה: אין להראות קוצר רוח בעת שהזולת מדבר, יש לכבדו ולשמוע את דבריו בנינוחות ובסבלנות.
_x000D_
החכם מקשיב עד הסוף ואינו קוטע את חברו מפני שתי סיבות: ראשית, אולי ילמד דבר חדש מחברו, ושנית, גם אם חברו לא מחדש לו דבר, אין החכם מזלזל בכבוד זולתו, אלא שומע את דבריו עד תומם.
_x000D_
אינו נבהל להשיב
_x000D_
בני האדם נוטים לחשוב שהחכם ניכר בכך שהוא ממהר להשיב, שהוא מוצא מיד פתרון לכל בעיה. אדם השולף מענה מהיר או מבזיק "הברקה" – ייחשב לחכם. אולם המשנה מלמדת כי טעות בידם. חכמה כזו הינה חיצונית ושטחית, אלו הם ניצוצות מסנוורים של החכמה ותו לא.
_x000D_
חכמה אמיתית היא פנימית, פרי מחשבה מעמיקה הנובעת מתוך רצון להגיע לאמת. אין מטרתה להרשים את השומעים בלבד. החכם האמיתי אינו נבהל להשיב ואינו ממהר לענות. הוא בוחן את השאלה, מעיין ובודק את כל צדדיה. החכם אינו נופל בפח הפזיזות, וכך קולע הוא אל האמת.
_x000D_
שואל כענין ומשיב כהלכה
_x000D_
בשאלותיו כמו בתשובותיו – ניכרת חכמתו. החכם שואל מה שצריך לשאול, ולכן זוכה הוא לקבל תשובה כהלכה. מקובלת היא האימרה: "שאלת חכם – חצי תשובה" – כאשר השאלה קולעת ללב העניין, תימצא התשובה הראויה ביתר קלות, כי כלול בה תחילתו של הפתרון. כעת נבין, כי אין אלו שתי תכונות נפרדות, אלא אחת הן, היות שהחכם "שואל כענין", ממילא הוא גם "משיב כהלכה".
_x000D_
הגמרא מדריכה את התלמיד שיכוון את שאלותיו לעניין שבו עוסק רבו, כדי שיקבל את התשובה הראויה. סדר במחשבה, כאשר לא "קופצים" מעניין לעניין – הוא תנאי בסיסי לרכישת החכמה.
_x000D_
מאפיין נוסף לחכם – שאין כוונתו בשאלתו להוכיח את כוחו ואת חריפותו ואין רצונו לקנטר ולהביך. מטרתו היא להגיע לחקר האמת.
_x000D_
אומר על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון
_x000D_
תשובת החכם היא תשובה כהלכה, תשובה לעצם השאלה. מתשובתו, כמו משאלתו, אנו נוכחים לראות שיש סדר ושיטה בחשיבה שלו.
_x000D_
מטרת החכם המשיב היא להוציא את האמת לאור, לתת מענה לשואל, ולא להראות את כוחו שלו. החכם מגיש מענה קונקרטי, תשובה עניינית לנושא הנידון.
_x000D_
למען הבהירות של התשובה מקפיד החכם לענות על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון, לפי הסדר שבו הוצגו השאלות לפניו.
_x000D_
סדר אינו רק כלי ארגוני, סדר הוא עדות על בהירות החשיבה, על שימת לב מיוחדת לשאלות ולדרך הצגתן.
_x000D_
על מה שלא שמע אומר "לא שמעתי"
_x000D_
בתכונה זו אנו נוכחים בשילוב של החכמה עם הגינות ודרך ארץ, מזיגה הנמצאת אצל חכם אמיתי. אדם שאינו מתבייש להודות במה שאינו יודע, מעיד על עצמו שכל מגמתו היא להוסיף חכמה ולהגיע לאמת, ולא להתפאר בידיעותיו. ואכן, גדולי ישראל בכל הדורות לא נמנעו מלומר ואף לכתוב "איני יודע" או "איני מבין" וכדומה.
_x000D_
מידה טובה זו מצאנו אצל משה רבנו, כאשר באו לפניו אנשים טמאים בשאלה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' (קרבן פסח) במועדו?" (במדבר ט', ז'). אותם אנשים הופקדו על נשיאת עצמות יוסף במדבר. עקב כך לא יכלו להקריב את קרבן הפסח בי"ד בניסן עם כל עם ישראל, בהיותם טמאי מת. אף שהיו פטורים לפי ההלכה, הם לא רצו להחמיץ את המצווה של קרבן פסח, ולכן באו אל משה בשאלה: למה יגרע חלקנו משאר בני ישראל?
_x000D_
"ויאמר אליהם משה: עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם" (במדבר ט', ח'). אמר להם משה: לא שמעתי, עמדו ואשמעה, כאדם שאומר: חכו, אשמע דבר מפי רבי. עם כל גדלותו ומעמדו, לא התבייש משה רבנו לומר: "לא שמעתי עד כה".
_x000D_
ומודה על האמת
_x000D_
התכונה השביעית של החכם, היא הקשה בישום מכולן: הכח להודות על האמת אם האדם טעה, גם בפני רבים, ואפילו הם תלמידיו. כשנוכח החכם לדעת שטעה, אין הוא מרגיש מנוצח. הוא אינו מנסה "להחליק" בעקשנות את הדברים ולהוכיח את צדקתו. הוא מודה בטעותו ואינו בוש לחזור בו מדבריו.
_x000D_
גם תכונה זו, כשאר התכונות שמנינו במשנה, נובעת מהעובדה שהחכם אינו רואה בחכמתו אמצעי להתהדר בו, אלא מטרה להגיע אליה, לכן, ימהר לתקן כל טעות המרחיקה אותו ואת השומעים מנקודת האמת. לעומת זאת, הגולם שלא הפנים את מה שלמד, מתקשה להכיר בטעותו. הוא מתבצר בעמדתו ומתעקש להראות צודק. לדידו, הודאה בטעות – היא בזיון והשפלה, הוא חש כאילו נצחוהו. שלא כחכם, המבין כי הודאה על האמת היא עצמה ניצחון ולא כישלון.
_x000D_
גם מידה נעלה זו מצאנו במשה רבנו. כאמור, לאחר מות נדב ואביהוא, נמנעו אלעזר ואיתמר לאכול מקורבן היום השמיני. משה רבנו כעס עליהם, והוכיח אותם על כך, אך כאשר הסביר לו אהרן את הנימוק ההלכתי, מיד (ויקרא י', כ'): "וישמע משה ויטב בעיניו" – "הודה ולא בוש לומר 'לא שמעתי', אלא אמר 'שמעתי ושכחתי'". האמת היתה נר לרגליו.
_x000D_
למשה רבנו היה יושר אישי ואומץ לבוא ולומר: "טעיתי, אתם צודקים". משה רבנו שהיה הראשון ששמע את התורה מפי הגבורה ולימד את העם, בא ומודה: "שמעתי ושכחתי", אף על פי שזוהי הבושה הגדולה מכולן, בכל זאת הוא "הודה ולא בוש" – הודה על האמת.
_x000D_
אין כח שמתייצב מול האמת, גם לא מחירה של בושה. מה גבהו דרכיו של מי שמסוגל להכיר בטעותו ולעשות הכל כדי להעמיד את האמת על תילה.

_x000D_