עשרה ניסים נעשו לאבותינו
_x000D_
משנה זו מונה עשרה ניסים שהתרחשו בימי קדם בבית המקדש ובעיר ירושלים. אמנם, ניסים רבים נעשו באותם הימים – ימים שבהם זכו אבותינו לראות את ההשגחה העליונה על כל צעד ושעל בצורה ברורה ומוחשית, אולם בכל נס מעשרת הניסים שמוזכרים כאן, קיים לימוד גדול הנכון גם לימינו אנו.
_x000D_
ניתן למצוא הדגשה זו בדברי המשנה עצמה: "עשרה ניסים נעשו לאבותינו" – הניסים נעשו לצורך אבותינו. אמנם גם במשנה הקודמת הוזכר כי הניסים במצרים ועל ים סוף נעשו לאבותינו, אך שם הצורך הינו ברור – ללא ניסים אלה לא היו אבותינו יוצאים ממצרים ולא היו ניצלים מהמצרים אשר השיגום בעודם חונים על גדות ים סוף.
_x000D_
אולם הגשם שלא כיבה את אש עצי המערכה, והרוח שלא ניצחה את עמוד העשן – כלום למען אבותינו היו? והלא אבותינו לא היו ניזוקים אם היו נדרשים לקחת אש חדשה או אם עמוד הענן היה פונה לצדדים לפי כיוון משב הרוח. לשם מה נזקקו אבותינו לניסים אלו?
_x000D_
"נס" הוא מלשון להתנוסס, להרים על נס – להתרומם. הנס בא כסמל וכמופת להנהגות שונות שעלינו לאמץ. הקב"ה עשה עשרה ניסים בבית המקדש, בעזרה ובעיר הקודש – כדי שיראו אותם אבותינו וילמדו מהם מוסר, וכדי שעם ישראל לדורותיו יתבונן בניסים ויפיק מהם לקח. מן הניסים עלתה והתבררה האהבה הגדולה של הקב"ה לבניו (חגיגה כ"ו, ב'): "ראו חיבתכם לפני המקום!"
_x000D_
לא הפילה אשה מריח בשר הקודש
_x000D_
בבית המקדש הקריבו את הקרבנות על המזבח שעמד בעזרה, הוא "המזבח החיצון" או "מזבח העולה". ממזבח העולה נדף תמיד ניחוח של בשר קרבנות. היו זמנים שהקריבו עליו קרבנות רבים, כמו בשלושת הרגלים כשכל ישראל עלו לרגל והביאו עמם את קרבנותיהם, אולם גם בתקופות אחרות של השנה לא שבת המזבח – זה מביא את חטאתו, והאחר פורע את נדריו ונדבותיו וכן הלאה.
_x000D_
כל המגיע לעזרה הריח את ניחוח הקרבנות שעלו באותה עת על מזבח העולה. ריח הצלי של בשר הקודש עלול היה להוות סכנה לנשים מעוברות שנכללו בתוך הקהל הרב.
_x000D_
כאשר אשה מעוברת מריחה תבשיל כלשהו ומתאווה לו, חייבת היא לאכול ממנו מיד פן יבולע לה ותסתכן. מחשש פיקוח נפש חייבים לתת למעוברת גם מאכל האסור לגביה, והרי מרבית הקרבנות עלו כליל למזבח או הותרו לאכילה לכהנים בלבד, ואם כן, עלול להיווצר מצב, שאשה מעוברת תריח את ריח הקרבנות ותתאווה לאכול מן הבשר, היא עלולה להסתכן אם תמנע מלאוכלו. ועל כן, נס נעשה בבית המקדש: "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש", מדוע? – כי מעולם לא התאוותה אשה מעוברת לאכול מבשר הקרבנות.
_x000D_
ואם נשאל: מדוע נעשה נס זה? התשובה היא שהדבר בא ללמדנו שמדבר מצוה – לא תצא תקלה. האשה באה לעזרה לראות את פני ה' והקרבנות הועלו לריח ניחוח לה', ולכן, לא יתכן שמתוך כוונה לקיים מצוה יצא מכשול.
_x000D_
המסקנה מנס זה שלכל מעשה של קדושה אין השלכות שליליות. ממעשה הנובע מכוונה טהורה – לא יגרם נזק לא לעושה המצוה ולא לאחרים. על ענין זה נאמר: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים".
_x000D_
לא הסריח בשר הקודש מעולם
_x000D_
קדשים קלים היו נאכלים לשני ימים ולילה אחד. כלומר, יום ההקרבה, היום שלמחרת והלילה שביניהם – סך הכל כשלושים ושש שעות. בתום זמן זה כל מה שנותר יש לשורפו.
_x000D_
בזמן בית המקדש לא היו אמצעי קרור ראויים, והאקלים החם היה עלול לגרום לבשר להתקלקל, אולם לבשר הקרבנות ארע נס גלוי – הוא מעולם לא התקלקל ולא הסריח. התועלת המעשית מנס זה ברורה – ניתן לאכול את בשר הקדשים כמצוותו, ללא חשש שיתקלקל.
_x000D_
נס נוסף התרחש בבשר הקרבנות. לא זו בלבד שהבשר עצמו לא הסריח בעצמו, הוא גם לא "הסריח" את ידי הכוהנים האוחזים בו. בדרך הטבע, הנוגעים בבשר חי, צריכים לשטוף היטב את ידיהם כדי להסיר השומן שעליהן ולהיפטר מהריח שדבק בהן. הכהנים בבית המקדש עסקו כל יום בבשר במשך שעות רבות, ובכל זאת מעולם לא גרם בשר הקודש לחוסר נקיון של ידי העוסקים בו.
_x000D_
לא נראה זבוב בבית המטבחיים
_x000D_
בסמוך למזבח היה מקום שנקרא "בית המטבחיים". שם היו שוחטים את הבהמות, פושטים את עורן, מוציאים את הקרביים ומדיחים אותם. בדרך הטבע, במקום שמצויים בו תדיר נתחי בשר ודם – מצויים זבובים ושאר מעופפים. בבית המקדש לא נראה מעולם זבוב בבית המטבחיים, והכל בזכות קדושת המקום – ללמדנו שהשכינה שורה בבית המקדש.
_x000D_
כך מצאנו גם אצל הנביא אלישע – תלמידו של אליהו הנביא. האישה השונמית אומרת לבעלה (מלכים ב', ד', ט'): "הנה נא ידעתי כי (אלישע) איש אלוקים קדוש הוא". כיצד ידעה? מסבירה הגמרא: "שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו". הנה כי כן, אפילו לזבובים יש "חוש ריח", הם מכירים בקדושה ונוהגים 'דרך ארץ' בפניה.
_x000D_
לא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים
_x000D_
עבודת יום הכיפורים בבית המקדש נעשית כולה על ידי הכהן הגדול. אם הכהן הגדול נטמא ביום הכיפורים, היה הכרח להחליפו באחר. מחשש לטומאה זו, היה הכהן הגדול נכנס ללשכה הנמצאת בעזרה שבעה ימים לפני יום הכיפורים, כדי להישמר מכל דבר טומאה. כמו כן, היו ממנים לו ממלא מקום, למקרה שלמרות הכל הוא יטמא. הכל נעשה מתוך דאגה שלא תתבטל, חלילה, העבודה במקדש ביום הכיפורים. נס ארע בבית המקדש, ומעולם לא ארעה טומאת הגוף לכהן גדול ביום הכיפורים.
_x000D_
מדוע היו צריכים לנס זה, והלא אפשר להחליף כהן? התשובה היא: כדי לא לבייש את הכהן הגדול. הלא כל עם ישראל מצפה בבוקרו של יום הכיפורים לראות את הכהן הגדול בעבודתו, והנה – במקום הכהן הגדול, עולה מחליפו לשרת בקודש…
_x000D_
נקל לשער את הבושה שתציף את הכהן הגדול בהיוודע גנותו לכל העם. נס זה מחייב אותנו לקחת מוסר: הנה, למען כבוד הכהן הגדול, כדי לא לבייש אותו, עשה הקב"ה נס. נלמד מכאן, כמה גדול הוא כבוד הבריות, נלמד גם כמה מוטל עלינו להיזהר ולהישמר בכבוד הזולת, להתרחק כמפני אש מכל ביוש ומכל פגיעה.
_x000D_
לא כיבו הגשמים את אש עצי המערכה
_x000D_
המזבח עמד בעזרה במקום גלוי תחת כיפת השמים. בראש המזבח הונחו עצי המערכה, ואף על פי שהיתה האש יורדת מן השמים, מצווה על הכהנים להביא גם אש מן ההדיוט, כלומר, אש שהציתוה בני אדם בעצי המערכה.
_x000D_
האש בערה יומם ולילה – וכאן ארע נס גלוי: גם כאשר ירד גשם עז, "לא כיבו הגשמים את אש עצי המערכה" – גם את האש שהציתו הכהנים בעצי המערכה לא כיבו הגשמים.
_x000D_
מופת זה – נס חשוב הוא לישראל מבחינת התועלת המעשית לעבודת הקרבנות, שכן, אם הגשמים היו מכבים, חלילה, את האש, לא היו הכהנים יכולים להקטיר על המזבח את האימורים, ובכך היתה נפגמת עבודת המקדש, כי האימורים המוקטרים לרצון לפני ה' הם חלק מהעבודה ומהתרצות ה' בקרבן.
_x000D_
אם כן, צער רב ונזק נחסכו בזכות הנס המופלא, כי גם ממטרים עזים לא יכלו לאש היוקדת.
_x000D_
הרי לנו לימוד מאלף: הנה, אפילו שני הפכים, אש ומים, עשו שלום ביניהם לצורך עבודת ה'. על אחת כמה וכמה, שמחוייב כל יהודי להתאמץ ולשבור את טבעו, כדי לעשות את רצון אביו שבשמים.
_x000D_
האש שיקדה ללא הפסק על המזבח, הלהבה שניצחה את הגשמים, מוכיחה לנו שאין לזלזל בהתלהבות קדושה, רגעית ככל שתהיה. גשמיות אינה יכולה לכבות לחלוטין אש אמיתית, אש הנובעת מהתקשרות לקב"ה ולתורתו.
_x000D_
אולם כמו שמצווה להביא גם אש מן ההדיוט, כך תפקיד האדם לשמר את האש כל העת. עליו להוסיף "עצים למערכה", לזכור כל הזמן כי הגשמיות מאיימת לכבות את רגשות הקודש. אם האדם חפץ לשמור אש שירדה מן השמים על התלהבותה הראשונית, עליו להוסיף כל העת "חומר בעירה" של מוסר והתחזקות. ואמנם, כאשר יתרום האדם את חלקו, יעזרוהו מן השמים, וה"גשם" לא יכבה את המערכה היוקדת בלבו.
_x000D_
לא נצחה הרוח את עמוד העשן
_x000D_
מן האש של עצי המערכה היה עולה ומיתמר עמוד עשן. הוא נראה כעמוד זקוף וישר, שעלה מן המזבח כלפי מעלה ויכלו לראותו ממרחק רב. נס היה במקדש. גם כאשר נשבו רוחות חזקות, סופות וסערות – לא נוצח עמוד העשן, הוא לא נטה לצדדים, אלא נשאר יציב וזקוף. זאת אף שהרוח עשויה להיות בעלת עוצמה רבה, ואילו העשן אין בו כמעט ממשות. מאחר שהעשן מקורו בקודש, בעבודת הקרבנות, אפילו כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו ממקומו.
_x000D_
בעולם נושבות רוחות רעות, אידיאלים כוזבים המנסים להסיט את היהודי מדרכו הישרה, מזקיפות הקומה שלו כיהודי גאה.
_x000D_
התבוננות בעמוד העשן המיתמר במקדש, מלמדת אותנו שהיהודי, בן לעם קדוש, אל לו להיסחף אחר רוחות התקופה. עליו לעמוד יציב וגאה ביהדותו ובתורתו. אם ידבק בקודש, בתורה ובמצוות, יוכל לצאת מנצח בכל הנסיונות.
_x000D_
לא נמצא פסול בעומר, בשתי הלחם ובלחם הפנים
_x000D_
מהו העומר? באור לט"ז בניסן, לאחר היום טוב הראשון של חג הפסח, היו קוצרים שעורים מתבואת השנה החדשה, ומהם מניפים ומקריבים כמות של עשרון – למנחת העומר. עד הנפת העומר היה אסור לאכול מהתבואה החדשה.
_x000D_
אילו היה נמצא בעשרון העומר פסול, כגון שהיה נטמא – היו מפסידים את מצוות העומר החביבה. כדי למנוע מכשולים אלה נעשה נס לאבותינו: מעולם לא נמצא פסול בעומר.
_x000D_
מהן שתי הלחם? – ראשית קציר החיטים למנחות שהוקטרו בבית המקדש. לפני חג השבועות קצרו חיטים מהתבואה החדשה, והכינו מהן שתי חלות גדולות בצורת מלבן.
_x000D_
בחג השבועות הקריבו את שתי חלות הלחם כמנחה, ועל ידי הקטרה זו הותר לכל ישראל להביא מנחות לבית המקדש מהתבואה החדשה. אם היה נמצא בחג פסול בשתי הלחם – לא היו יכולים להקריבם, והיתה מתבטלת מצוה חשובה זו. נס נעשה לאבותינו: לא נמצא מעולם פסול בשתי הלחם בעצרת.
_x000D_
לחם הפנים מהו? – שתים עשרה ככרות לחם העשויים בצורה מיוחדת, שהיו אופים הכהנים מדי יום ששי ועורכים מדי שבת על שולחן לחם הפנים שבמקדש. המלאכות הכרוכות באפיית הלחם אינן דוחות את השבת. ונמצא שאם ימצא בשבת פסול בלחם הפנים, יאלצו לחכות עד לשבת הבאה, ואילו באותה שבת יחמיצו את מצות לחם הפנים. לפיכך, נעשה נס לאבותינו: מדי שבת בשבתו הונח לחם חדש, ומעולם לא נמצא בו פסול.
_x000D_
למדנו מכאן: מצוות אלה מעולם לא הוחמצו, כי במקום שיש כוונה טהורה ורצון לעשות טוב – קיים עזר רב ממרום.
_x000D_
עומדים צפופים – ומשתחווים רווחים
_x000D_
העזרה התפרשה על פני שטח לא גדול. בשלושת הרגלים חייב כל איש מישראל לעלות לבית המקדש, ואכן בכל רגל הגיעו אנשים רבים מאד לבית המקדש, והעזרה היתה עמוסה מעל ומעבר ליכולת קיבולה. גם ביום הכיפורים הגיע קהל רב לחזות בעבודת הכהן הגדול. הצפיפות היתה כה גדולה עד שלא היה מקום להניח בו את כף הרגל. עמדו צפופים – מלשון "צף", האנשים הרגישו כאילו הם צפים, נישאים באויר – כל אחד נוגע ולא נוגע בארץ.
_x000D_
מדרך העולם, כאשר עומד קהל גדול במיוחד, כל תזוזה של אחד מהם, כל כפיפה קלה – דוחקת ודוחפת את כל הסובבים, אולם בבית המקדש ארע נס גדול: ביום הכיפורים היו עומדים צפופים, אך משהגיע זמן הזכרת השם המפורש בוידוי על ידי הכהן הגדול, היו כולם משתחווים. באותה השעה מצא כל אחד את עצמו רחוק מהמתפלל הסמוך לו. לפתע נוצר רווח של ארבע אמות בין איש לרעהו. כל אדם השתחווה והתוודה לבדו בלא שייכנס האחר לתחומו.
_x000D_
נס גלוי היה שם! היה זה אחד המקומות שהחזיק המועט את המרובה. מאחורי הנס המופלא עמדה שמירת כבוד הבריות. כאשר היו ישראל שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו נופלים על פניהם ומתוודים בלחש. בנס התרחק כל אחד משכנו שהשתחווה לידו, כדי שלא ישמע הלה את חטאיו האישיים של שכנו ויתבזה בעיניו..
_x000D_
לא הזיק נחש ועקרב בירושלים
_x000D_
הנס התשיעי לא היה רק בבית המקדש אלא בירושלים כולה. ירושלים – הרים סביב לה. לפי התנאים הטופוגרפיים, סביבותיה של עיר הקודש מועדות הן להכיל נחשים, עקרבים ושאר מזיקים. ואכן, היו נחשים בירושלים, אך נשיכתם לא הזיקה מעולם. גם אם קרה שהם היו מכישים, לא היתה פגיעתם רעה.
_x000D_
ארע כאן נס גדול. אם אדם כלל לא ננשך, ניתן לומר שהוא ידע להישמר, אך התנא מדגיש כי הנס התבטא בכך שגם אם נתקל אדם בנחש או בעקרב – לא נגרם לו נזק.
_x000D_
לא רק לתושבי ירושלים היתה תועלת מכך. נס זה הקל על עם ישראל לעלות לרגל, כי הם לא חששו לעלות מפחד המזיקים.
_x000D_
לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים
_x000D_
נס נוסף ארע בקביעות בעיר ירושלים. העיר הכילה בקרבה ברוחב לב את כל הדרים בה ואת כל העולים אליה. בעת העלייה לרגל התאסף בירושלים קהל עצום אשר הגיע לעתים למליונים. כולם היו צריכים ללון בירושלים. נעשה נס, והיה לכולם מקום להתאכסן בו.
_x000D_
אנשי ירושלים היו ראויים לנס זה. הם היו נדיבי לב ומחזרים אחר אורחים. מעולם לא מיהרו לשלח את האורח מביתם, והצפיפות לא העיבה על שמחת הרגל. האהבה בין אדם לחברו היתה כה עמוקה, עד שלכל אורח היה מקום. האורח שמח במארחו והמארח שמח באורחו. היה זה נס משמים, אך השתתף בכך לבו של האדם, של המארח שקיבל את הכל ושמח באורחיו.
_x000D_
הדבר מזכיר את האימרה: כאשר יש מקום בלב יש מקום בבית. כשאהבה ואחווה שוררים בין בניו של מקום, אזי "לא אמר אדם צר לי המקום".
_x000D_
כך חיו אבותינו בעיר ירושלים, עיר ש"שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם" (תהלים קל"ג, ג').
_x000D_
עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, עשרה ניסים נעשו למען אבותינו, ולמען ניקח גם אנו מוסר.
_x000D_
אשרי עין ראתה כל אלה!

_x000D_