במשנתנו מעמיד אותנו רבי מאיר על אמת פנימית, על הצורך להסתכל על המהות, על הפנימיות אל לנו להסתנוור מברק חיצוני שעלול להיות מזויף ומטעה.
_x000D_
במשנה הקודמת קבע רבי יוסי בר יהודה כלל שעל פיו לימוד מפי זקנים עדיף על פני לימוד מפי צעירים. לעומתו בא רבי מאיר וקובע: אין כללים, "אל תסתכל בקנקן" – אל תשפוט את האדם לפי מראהו החיצוני ואל תחרוץ את דינו לפי גילו. לא אלו קובעים את טיב התוכן הפנימי, "אלא במה שיש בו" – המהות והמשמעות האמיתית הן אלו שקובעות מי ראוי לשמש כרב או כמורה דרך.
_x000D_
אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו
_x000D_
התנא מסביר מדוע אין להתייחס לגילו של האדם וליתר תכונותיו החיצוניות: "שיש קנקן חדש מלא ישן" – לעתים האדם הצעיר הינו מלא וגדוש וגם דעתו מיושבת. כמוהו כיין ישן שכבר הסתיים תהליך תסיסתו. מאידך, תיתכן גם אפשרות הפוכה, יתכן שימצא "ישן שאפילו חדש אין בו" – ניתן למצוא אדם מבוגר, שהוא גם בעל הדרת פנים, אך הוא ריק מתוכן, עד שאפילו "יין מגיתו", יין חדש שעדיין לא תסס, אין בו.
_x000D_
לדעתו של רבי מאיר, קיימים גורמים נוספים המשפיעים על חכמת האדם, וניתן ללמוד אותם מהעמקה בסיפורו של איוב:
_x000D_
ארבעת רעיו של איוב באים לנחמו בעת אבלו וצערו על כל מה שאיבד. הם מנסים להשיב על תמיהתו של איוב מפני מה באו עליו רעות כה גדולות. במהלך פרקים רבים בספר מובאים דבריהם של שלושה מארבעת החברים, וגם מוזכרות תשובותיו של איוב לדבריהם. בכל אותה עת הרֵע הרביעי אינו משתתף כלל בדיון.
_x000D_
רק לאחר שאיוב ענה לדברי שלושת הרעים, והם נותרו דוממים, פוצה אליהוא, הרֵע הרביעי, את פיו. תחילה הוא מסביר מפני מה שתק עד כה (איוב ל"ב, ו'): "צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם" – חששתי לחוות דעה בפני גדולים וחכמים ממני, "אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה" – עד עתה הייתי בדעה שככל שתרבינה שנות חיי האדם תגדל חכמתו, שכן ככל שהוא צובר נסיון, הוא עמוס בעושר רוחני רב יותר, ולכן שתקתי. סברתי שאל לי, הצעיר, לדבר בפני מבוגרים ממני.
_x000D_
אולם ממשיך אליהוא ואומר: "אכן רוח היא באנוש ונשמת שד-י תבינם". לאחר ששמעתי את תשובותיכם לאיוב, ורואה אני שתשובותיכם חסרות, אני נוכח שאין לתלות את החכמה רק במניין שנות החיים. "לא רבים יחכמו, וזקנים יבינו משפט" – הזקנה אינה ערובה לחכמה, ולא כל מי ששערותיו לבנות שופע דעת ותבונה.
_x000D_
החכמה תלויה בעיקר ברוחו של האדם, במידת השקעתו בפיתוח נשמתו. תעצומות הרוח והנפש הן שמרוממות את האדם. הזדקנות הגוף לא מורה תמיד על העמקת הרוח ועל גודל תבונת הלב.
_x000D_
ברוח זו נאמרו גם דברי רבי מאיר במשנתנו: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו" – אל תיתן לגיל להטעות אותך, אל תסמוך על סימנים חיצוניים בלבד. בדוק בכל מקרה איזו "רוח היא באנוש", אלו מטעני חכמה ותבונה אצורים בו.
_x000D_
חשוב עתה להציב את שתי המשניות האחרונות זו מול זו ולהבהיר את הסתירה הנראית לכאורה במבט ראשון ביניהן. שתי המשניות מתמודדות עם השאלה: היכן מצויה החכמה? האם דווקא ביין העתיק של המבוגרים (כדברי רבי יוסי), או (כדברי רבי מאיר במשנתנו) אין לה קשר לגילו של האדם?
_x000D_
והתשובה: היא שאין כל סתירה בין דברי התנאים. אכן, על פי רוב החכמה משתבחת עם השנים, והיא מאפיינת פעמים רבות את הזקנים. אולם חשוב לדעת שקיימים גם מקרים חריגים, ובהם ניתן למצוא צעירים עם דעה של ישישים.
_x000D_
נתבונן במילים: רבי יוסי נוקט לשון רבים "הלומד מן הקטנים", "הלומד מן הזקנים". לעומתו רבי מאיר אמר את דבריו בלשון יחיד: "אל תסתכל בקנקן", ולא "בקנקנים". ללמדך שרבי יוסי דיבר באופן כללי, ורבי מאיר מסייג את הכלל של רבי יוסי ומוסיף שיש יחידים יוצאי דופן, שהם חכמים כזקנים ואף יותר מכך.
_x000D_
בעקבות הסתייגות זו מייעץ רבי מאיר: "אל תסתכל בקנקן" – אל תסמוך על הכלל, אלא בדוק תמיד: "מה שיש בו". יתכן שלפניך ניצב אחד מאותם צעירים מיוחדים, שהם "קנקן חדש מלא ישן", או לחילופין, ניצב לפניך אדם מבוגר שהוא קנקן "ישן שאפילו חדש אין בו".
_x000D_
משל הקנקן והיין חושפים בפנינו רובד נוסף עם מוסר השכל נוקב:
_x000D_
לפי המהר"ל הקנקן מייצג את הגוף, והיין המשומר שבתוכו מסמל את הנשמה. לפי תפיסה זו, אומר רבי מאיר: "אל תסתכל בקנקן", לגוף אין השפעה על החכמה. לא החומר קובע את מידת תבונתו של האדם, אלא הרוח – "מה שיש בו". מי שישקוד על פיתוח רוחו וישמור על טהרת נפשו, יזכה להכיל יין צלול שהוא משל לחכמה עמוקה ומיושבת.
_x000D_
היין והקנקן מתחרים ביניהם על הבכורה מי ישלוט. האדם מטבעו נמשך אחר יצריו הגשמיים, והללו דוחפים אותו לכיוון החומר. רוב ימיו הוא שקוע ברדיפה אחר תענוגות, ועיקר מרצו מושקע בסיפוק תאוות חומריות. בא התנא לעורר את האדם להימנע מעיסוק מופרז בחומר. באומרו: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", כוונתו היא: אל תשים את צרכי הגוף בראש מעייניך, השקע את מעייניך בעיקר – בנשמה. על פי מבט אמת גם מטרתו של הגוף היא לשמש כנרתיק לנשמה, משכן זמני לבריאה הרוחנית. סופו של הגוף לשוב לעפרו, ורק הנשמה נותרת נצחית לעד.
_x000D_
כל בר דעת לא יעלה בדעתו ליפות את הכלי בלי לדאוג למילויו, ולכן, "אל תסתכל בקנקן" – בגוף, אלא "במה שיש בו" – בנשמה שהיא עיקר האדם. הראיה שאין חשיבות ליופי החיצוני של הכלי היא ש"יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו".
_x000D_
כשם שגילו וצורתו של הקנקן אינם קובעים את איכותו של היין, כך לא משפיעה איכות החיים הגשמיים על מעלתה הרוחנית של הנשמה.
_x000D_
עתה, לא נרתע מלהבין שלב נוסף: פעמים לא מעטות בנין הגוף הוא דווקא סיבה להרס הנפש. לעתים קרובות ניתן למצוא נפש בריאה וחכמה דווקא בגוף דל וחלוש. הוכחה לכך אנו מוצאים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה. תנא זה התבלט בפקחותו ופעמים רבות הוא השיב תשובה ניצחת לטענותיהם של חכמי אתונה נגד חכמת ישראל.
_x000D_
רבי יהושע לא הצטיין במראה נאה במיוחד, ובתו של הקיסר שנכחה באחד הויכוחים, פנתה אליו בתמיהה: "חכמה מפוארת בכלי מכוער?!" מדוע הצפין בורא העולם חכמה כה נפלאה כשלך בגוף לא יפה?
_x000D_
ענה לה רבי יהושע: "הלא גם אביך מאחסן את יינו המשובח בכלי חרס פשוטים". החזירה לו בתמיהה: "ובמה עליו לשמור את היין?" ענה לה: "אדם חשוב כמוהו צריך לאכסן יין בכלי זהב וכסף, ולא לנהוג כהמון העם".
_x000D_
הנסיכה מיהרה ליישם את העצה, ועד מהרה החמיץ היין שהוכנס לכלים אלו. מכאן למדה בת הקיסר שכשם שמקומו הראוי של היין הוא דווקא בכלי חרס חסר הדר, כך מקומה של החכמה היא לעיתים דוקא בגוף לא נאה.

_x000D_