רבי ישמעאל הוא בנו של רבי יוסי בן חלפתא, שדבריו הובאו במשנה הקודמת. מקום מושבו היה בציפורי, ולאחר פטירת אביו הוא מילא את מקומו כמנהיג הרוחני של העיר.
_x000D_
_x000D_
בדבריו של רבי ישמעאל במשנה זו קיים הד לזהירותו המופלגת בעת עריכת דין, והוא בבחינת 'נאה דורש ונאה מקיים'. בגמרא מובא מקרה שארע לרבי ישמעאל ברבי יוסי המוכיח עד כמה יש להיזהר מעוון שוחד.
_x000D_
_x000D_
אריסו של רבי ישמעאל נהג להביא לו משדהו של רבי יוסי סלסילת פירות בכל ערב שבת. פעם אחת הוא הקדים והביא את הפירות ביום חמישי. שאלו רבי ישמעאל: 'מה יום מיומיים שהקדמת להביא לי היום את הפירות?' ענה האריס: 'מכיון שיש לי היום דיון בבית הדין שלך, חשבתי שאנצל את ההזדמנות שאני מגיע אליך, ואביא כבר היום את מכסת הפירות השבועית'. אמר לו רבי ישמעאל: 'אם כך, פסול אני לדון את דינך. העובדה שהבאת לי את הפירות מוקדם יותר, יש בה חשש של לקיחת שוחד'.
_x000D_
_x000D_
רבי ישמעאל הושיב דיינים אחרים שידונו בדינו של האריס במקומו. בעת הדיון עקב רבי ישמעאל אחרי מהלך הדיון. בעת המעקב הבחין רבי ישמעאל, שדעתו נוטה לטובת אריסו. אף שלא השתתף בדיון, מצא רבי ישמעאל את עצמו חושב בכל מהלך הדיון: 'הלואי שיטען אריסי כך, הלואי שיענה כך וכך', כדי שיזכה בדין.
_x000D_
_x000D_
כאשר שם לב רבי ישמעאל להלך מחשבותיו, אמר: "תיפח רוחם של מקבלי שוחד", כלומר, ראו כמה חמורה היא נטילת שוחד, "ומה אני – שלא נטלתי, ואם נטלתי – שלי נטלתי – כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".
_x000D_
_x000D_
הנוטל שוחד, המקבל מתנה מאחד הצדדים, אינו יכול להוציא דין אמת לאור.
_x000D_
_x000D_
לא ייפלא אפוא, שרבי ישמעאל שנזהר זהירות כה רבה לדון דין אמת, הוא זה שמתריע במשנתנו שעל האדם לחשֹוך עצמו מן הדין ולהיות זהיר מאד בהוראותיו. מפני חומרת הנושא חשוב מאד להשתדל להימנע מלהגיע לדון בבית דין, ואם דנים, יש לכלכל את הדברים בהשכל ודעת ובזהירות יתירה.
_x000D_
_x000D_
החושֹך עצמו מן הדין
_x000D_
_x000D_
משנתנו מעלה על נס אדם שנמנע מלהיכנס לתוככי מריבה בין ניצים, ואינו ממהר להתערב ולפסוק את דינם.
_x000D_
_x000D_
לנוכח קביעה זו מתעוררת שאלה: והרי כל חברה מתוקנת זקוקה לאנשים שיכריעו ויפסקו במחלוקות השונות המתעוררות בחיי היום יום. ואם כן, חשוב להבין מדוע משבח התנא במשנתנו אדם שנמנע מלעשות משפט צדק בין איש לרעהו? ויותר מכך, מצוה מפורשת נאמרה בתורה שיש למנות דיינים. ואם כן, כיצד ניתן לשבח את אלו שנמנעים מלקיים את ציווי התורה?
_x000D_
_x000D_
תמצית התשובה היא שכוונת התנא למי שנמנע מלדון במקום שיש אחרים הראויים יותר ממנו לדון. אין ספק שחובת הציבור היא להקים מערכת של בתי דין, ולדאוג שימונו דיינים ראויים שידונו את הציבור על פי דין תורה. חידושו של התנא במשנתנו מכוון כלפי חובתו של היחיד. לא על האדם היחיד מוטלת החובה להתמנות ולהיות אחד מהדיינים. התנא מייעץ לאדם השואף להתמנות לדיין, שאל לו להכניס עצמו לנושא זה. בכך הוא יחשוך (=יחסוך) מעצמו איבה, גזל ושבועת שווא.
_x000D_
_x000D_
במקביל, חשוב לזכור את דברי המשנה בפרק ב': "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כאשר אין אחרים הראויים כמוהו לדון ולהורות לציבור את דיני התורה, מוטל עליו לקבל על עצמו אחריות זו ולא להותיר את הציבור כצאן אשר אין להם רועה. אולם, כאמור, כאשר מצויים דיינים ראויים, אל לו לקפוץ לקלחת זו.
_x000D_
_x000D_
הסבר נוסף וממצה ניתן לשאלה שהוצבה לעיל: כיצד ניתן לשבח את הנמנע מלדון?
_x000D_
_x000D_
קיים "שביל זהב", מהלך אמצעי העונה על כל הדרישות ושמו: פשרה. ראוי לדיין למצות את כל האפשרויות הניצבות לפניו ולהשיג פשרה בין הניצים. הפשרה עדיפה על פני הכרעה חותכת ומוחלטת.
_x000D_
_x000D_
פשרה משמעותה שבהסכמת שני הצדדים הדיין אינו מכריע את הדין המעדיף את אחד מהצדדים על פני רעהו, אלא נוקט בדרך ממוצעת, שבה כל צד מוותר על חלק מטענותיו לטובת הצד שכנגד.
_x000D_
_x000D_
כאשר שני הצדדים מסכימים מראש לפשרה, נוצר מצב שאין בו חשש לגזל, שהרי מלכתחילה הסכימו שניהם למצב שבו יש להם רווח מסויים וגם הפסד המקובל עליהם. במצב זה לא תתפתח איבה, כי אף צד לא יטען שהדיין היטה את הכף לחובתו.
_x000D_
_x000D_
הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח
_x000D_
_x000D_
אדם שאינו ירא מטעות וממהר לפסוק את הדין מבלי לעיין בו היטב מכנהו התנא: "שוטה, רשע וגס רוח", וכל זאת עקב גישתו הקלילה לנושאים כה כבדי משקל.
_x000D_
_x000D_
מדוע כה רבה רעתו? כי לא הרי לימוד תורתנו הקדושה כלימוד שאר החכמות המצויות בעולם. בעוד שאת שאר החכמות ניתן להשיג על ידי קריאת הספרים העוסקים בהן, הרי שבלימוד התורה לעולם אי אפשר לרדת לסופם של דברים.
_x000D_
_x000D_
התורה עשויה בצורה של רבדים רבדים, ויש בה עומק לפנים מעומק. עיון במקום מסויים, מסוגל לשפוך אור על סוגיה שנידונה במקום אחר. האדם יכול לעסוק שנים בנושא מסויים, ובכל אותה עת לדלות עוד ועוד חידושים מאוצרותיה הכמוסים של התורה שאין חקר לתהומותיה. ואמנם, חכמינו הכירו בקוצר דעתו של האדם הקרוץ מחומר, לעומת גודלה של חכמת התורה, ומשום כך הם חששו בבואם לדון דין תורה לעומקו.
_x000D_
_x000D_
"הגס לבו בהוראה" הוא אדם שממהר לחרוץ פסק דין מתוך הסתכלות שטחית, ללא עיון מעמיק וללא בדיקות חוזרות ונשנות, שמא טעה באבחנת המקרה עצמו ובפרטיו.
_x000D_
_x000D_
בסופו של דבר יתגלה האדם לעין כל שאינו אלא "שוטה, רשע וגס רוח".
_x000D_
_x000D_
הוא שוטה – כי אינו משכיל לראות את עומק הדברים, אינו מסוגל להבחין בין עיקר לטפל, בין ערך התורה לכבוד המדומה שהוא מייחל לנחול.
_x000D_
_x000D_
הוא רשע – כי הוא מכשיל את הרבים הנשמעים להוראותיו השגויות.
_x000D_
_x000D_
הוא גס רוח – כי גאוותו מעבירה אותו על דעתו ומגלה את שטחיותו לעין כל. פסקיו יהפכו למשל ולשנינה, והכל יבינו שאינו ראוי כלל לאיצטלה שנטל על עצמו.
_x000D_