לא תחמוד הוא הדיבר האחרון בעשרת הדברות, המטיל איסור על דברים שברגש. לכאורה אין לאדם שליטה על מחשבתו וגם לא אמצעים להיאבק בה. כיצד אפוא אסרה התורה רגש זה?
_x000D_
אלוקים לא מטיל וטו ישיר על החמדה או על התשוקה. הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את ליבו ולשאוף ולהשתוקק לנכסי רוח. נכסים אלו מסוגלים למלא את כל חלל הלב, עד שהוא לא יחמוד דברים האסורים עליו.
_x000D_
כשם שעלינו לקבל באמונה שלמה שכל מה שנעשה נגזר עלינו משמיים, כך עלינו לקבל מציאות שבה איננו משיגים רבים מן הדברים שהיינו רוצים. כל מה שלא קיבלנו – לא היינו אמורים לקבל; מן השמיים לא הועידו דברים אלו בעבורנו.
_x000D_
חיינו יהיו רגועים הרבה יותר כאשר נפנים את העובדה שמה שלא שלנו לא יכול להיות שלנו, אף אם נעשה מאמץ רב להשיגו. זהו הרעיון הטמון בצו האלוקי: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד).
_x000D_
אסור לחמוד את מה ששייך לזולת ולפעול להשיגו במחשבה, וכל שכן במעשים. כאשר אתה רואה משהו שאינו שלך ואתה חושק בו, אמור לעצמך: דבר זה אינו שלי, הקדוש ברוך הוא לא נתנו לי!
_x000D_
האמונה בה' המספק לאדם את כל צרכיו מביאה לחיים מלאי שמחה, יצירה והסתפקות במה שכבר השגנו. אין צורך לפזול למה שיש לזולת, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה בעולמו. הצו האלוקי "לא תחמוד" מטרתו לשים גבולות הגיוניים כך שהאדם יוכל לחיות חיים שלווים ורגועים. החיים עצמם הם כלי לאמונה, והאמונה היא נשמת החיים!
_x000D_
במבט שטחי נראה שקיים דמיון בין חוקי התורה לחוקי עמים אחרים. איסורים כמו: "לא תרצח" ו"לא תגזול" הם בסיס לחוקים של מדינות רבות בעולם, אולם מבט מעמיק מגלה הבדל עקרוני: את חוקי התורה נתן אלוקים, ואילו חוקי העמים הם פרי מחשבת אנוש. הבדל זה מביא לשינוי מהותי במערכת כולה.
_x000D_
נמחיש את הדברים באיסור "לא תחמוד בית רעך" (שמות כ, יג). לא יעלה על דעת מחוקקים בשום מדינה בעולם לחוקק חוק מעין זה ולשלול מן האדם את 'חירות המחשבה'. אין גם כל אפשרות לפקח על ביצוע חוק זה.
_x000D_
שונה היא דרכה של התורה. התורה יודעת נאמנה שהחטא לא מתחיל במעשה עצמו ואף לא בדיבורים אודותיו. הורתו ולידתו של החטא – במחשבתו של החוטא הוא. אדם הגון לא יחליט לפתע לבצע מעשה גניבה. תחילה עליו למצוא הצדקה למעשה שהוא עומד לעשות, ולאחר מכן הוא מתרגל אותו במחשבתו, עד שהדבר נראה לו סביר והגיוני. בשלב זה כבר קשה לעצור את ההידרדרות! החטא קנה שביתה בנפשו והוא מוכן לפעולה כאשר תקרה לפניו ההזדמנות. באותה שעה הוא נכנס למעגל הפשיעה. מעשה הגניבה מכליל את האדם בתואר גנב, אך כבר הרבה קודם לכן הוא הכשיר את נפשו לתואר זה.
_x000D_
יש לטפל תחילה בשורש העבירה, במחשבה הקודמת לה. אם אין מזהירים את האדם שלא לחמוד את ממון הזולת, יהיה קשה למנוע אותו בהמשך מגניבה ומגזלה.
_x000D_
בציווי "לא תחמוד" מתגלה ההבדל המהותי בין החוקים האנושיים לתורה האלוקית. רק לתורה יש שליטה על שורש הקלקול, על המחשבה. הציווי האחרון ב'עשרת הדיברות' הוא גם החותם האלוקי של דברות אלו. הוא מורה ש'עשרת הדיברות' והתורה כולה ניתנו מן השמיים.
_x000D_
דיבר זה המסיים את עשרת הדברות, מטיל איסור על דברים שברגש, ולכן מן הראוי לעיין בנושא זה:
_x000D_
הרי החמדה צומחת מעצמה למראה דבר יפה הקורץ לעין וללב? לכאורה, אין לאדם שליטה על מחשבתו וגם לא אמצעים להאבק בה? ואם כן, כיצד אסרה התורה רגש זה?
_x000D_
אילו היה האיסור מכוון רק נגד הביטוי החיצוני והמעשי של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות כדי למלא את רצון החמדה, היה הצו מובן, אולם הדברים כוללים גם את הרגש המתעורר בלב. ואם כן, כיצד אפשר לצוות עליו: "אל תופיע"?
_x000D_
התשובה היא שאלוקים אינו מטיל ווטו ישיר על החמדה או על התשוקה. הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט האם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את לבו ולשאוף ולהשתוקק לנכסי רוח, נכסים המסוגלים למלא את כל חלל הלב, ובאופן זה הוא לא יחמוד דברים האסורים עליו.
_x000D_
כשם שעלינו לקבל באמונה שלמה שכל מה שנעשה, נגזר עלינו משמים, כך עלינו להתייחס למציאות שבה איננו משיגים רבים מן הדברים שהיינו רוצים שיהיו שלנו. כל מה שלא קיבלנו, לא היינו אמורים לקבל, ומן השמיים לא הועידו אותם עבורנו.
_x000D_
חיינו יהיו רגועים הרבה יותר, כאשר נפנים את העובדה שמה שאינו שלנו, לא יכול היה להיות שלנו, אף אם היינו עושים מאמץ להשיגו.
_x000D_
זהו למעשה הרעיון הטמון בצו האלוקי: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ', י"ד).
_x000D_
האיסור הוא לחמוד את מה ששייך לזולת, ולפעול כדי להשיגו במחשבה, וכל שכן במעשים. כאשר אתה רואה משהו שאינו שלך ואתה חושק בו, אמור לעצמך: זה אינו שלי, הקדוש ברוך הוא לא נתנו לי!
_x000D_
חיזוק לקו חשיבה זה נוכל לשאוב מן העובדה, שממילא לא נוכל להשיג בחיים את כל מאוויינו. ולכן, כשם שאנו משלימים עם דברים רבים שלא נוכל להשיג, עלינו להשלים עם פרט נוסף שהיינו רוצים אותו, אבל משמים נקבע שלא נשיגו.
_x000D_
חוסר האמונה בלבו של אדם מהווה שבר גדול ברוחו. כאשר מתערער שווי המשקל בין גוף לנפש, אין הנפש מסוגלת לפעול את פעולתה הטבעית, ואין פלא אפוא שהיא לכודה בתוך סחרור של כבוד, שנאה, קנאה, תחרות ושאר תאוות שסופן להוציא את האדם מן העולם.
_x000D_
מאידך, האמונה בה' המספק לאדם את כל צרכיו, מביאה לחיים מלאי שמחה, יצירה והסתפקות במה שכבר השגנו. אין צורך לפזול אל מה שיש לזולת, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה בעולמו. הצו האלוקי "לא תחמוד" מטרתו לשים גבולות הגיוניים, כדי שהאדם יוכל לחיות חיים שלווים ורגועים. החיים עצמם הם כלי לאמונה, והאמונה היא נשמת החיים!
_x000D_
איסור "לא תחמוד" מביא אותנו למבט מעמיק ונכון יותר על כל מצוות התורה. נתבונן בו:
_x000D_
במבט שטחי נראה שקיים דמיון בין חוקי התורה לבין חוקי עמים אחרים. איסורים כמו: "לא תרצח", "לא תגזול" ו"לא תענה ברעך עד שקר" מהווים בסיס לחוקים של מדינות רבות בעולם, אולם המבט המעמיק מגלה הבדל עקרוני: חוקי התורה ניתנו על ידי אלוקים, ואילו חוקי העמים הם פרי מחשבת אנוש. הבדל זה מביא לשינוי מהותי במערכת כולה.
_x000D_
נמחיש את הדברים באמצעות: "לא תחמוד בית רעך" (שמות כ', י"ג). לא יעלה על דעת מחוקקים בשום מדינה בעולם לחוקק חוק מעין זה. לא יעלה על דעתם לשלול מן האדם את 'חרות המחשבה'. אין גם כל אפשרות לכפות על הזולת מה לחשוב או מה לא לחשוב. אין גם כל אפשרות לפקח על ביצוע חוק זה.
_x000D_
שונה היא דרכה של התורה. התורה יודעת נאמנה שחטא אינו מתחיל במעשה עצמו ואף לא בדיבורים אודותיו. הורתו ולידתו של החטא – במחשבתו של החוטא. אדם הגון לא יחליט לפתע לבצע מעשה גניבה. תחילה עליו למצוא הצדקה למעשה שהוא עומד לעשות, ולאחר מכן הוא מתרגל אותו במחשבתו, עד שהדבר נראה לו סביר והגיוני. בשלב זה כבר קשה לעצור את ההידרדרות! החטא קנה שביתה בנפשו והוא מוכן לפעולה כאשר תיקרה לפניו ההזדמנות. באותה שעה הוא נכנס למעגל הפשיעה! אמנם מעשה הגניבה מכליל את האדם בתואר גנב, אך הרבה קודם לכן הוא הכשיר את נפשו לתואר זה.
_x000D_
אי לכך יש לטפל תחילה בשורש העבירה, במחשבה הקודמת לה. אם אין מזהירים את האדם שלא לחמוד את ממון הזולת, קשה יהיה למנוע אותו בהמשך מגניבה ומגזילה.
_x000D_
בציווי "לא תחמוד" מתגלה ההבדל המהותי בין החוקים האנושיים לתורה האלוקית. רק לתורה יש שליטה על שורש הקלקול, על המחשבה, ולכן הציווי האחרון ב'עשרת הדיברות' הוא גם החותם האלוקי של דברות אלו. הוא מורה ש'עשרת הדיברות' והתורה כולה ניתנו מן השמים.
_x000D_
הייתכן לכונן ולהבטיח את השלום החברתי רק על ידי חוקים חיצוניים, בלי שיהיו חלק בלתי נפרד מפנימיותו של האדם? דבר זה יתכן רק אם נחדיר לתודעת האדם את הרעיון של א-ל חי המתהלך בקרבנו.
_x000D_
לכל החוקים המלאכותיים אין ערך ממשי כל עוד אין מערכת של חינוך בצידם, כל עוד אינם מסוגלים לנטוע בלב האדם את השמחה בחלקו, את האושר העצמי הטהור מכל שמץ של קנאה באושר הזולת. רק כך יוכל האדם להתגבר על תאוות יצריו ועל חמדותיו הפסולות.
_x000D_
רק אחד ויחיד זכאי ויכול להיות המחוקק, הלא הוא הבורא אשר ציווה על אזרחיו לא רק "לא תרצח" ו"לא תגנוב", אלא גם "לא תחמוד". הוא יחידו של עולם, אשר נתן את התורה בסיני, והוא השולט על מחשבותיו הכמוסות של האדם. אחראים אנו כלפיו לא רק בדיבורינו ובמעשינו, אלא גם בכל הגיגי ליבנו ובכל רחשי נפשנו. רק הוא יודע לחדור אל תוך תוכנו ולבחון כליות ולב.
_x000D_
הבורא חודר אל קרבנו ובא לשכון בתוך ליבנו, למען נתחבר בכל מהותנו אליו, אל רצונו, אל תורתו. כך תקיף האש הבלתי נראית של התורה את הנימים הענוגים ואת הכוחות האצורים בנו כדי לצרף אותנו, למלא את ישותנו ולהאיר לנו דרך החיים.
_x000D_
רק ההכרה האלוקית וידיעת ה' יש בהן כדי לתת לנו את הכח ואת הסגולה לענות על הדרישה הקשה ביותר לגבי האנושות כולה. בלב שלם ובשמחה אנו מצהירים: "לא תחמוד".
_x000D_
רק אם נזכור את ה' ונדעהו, נוכל להיות שמחים ומאושרים בחלקנו. הרואה באושרו ובטובתו של רעהו ומתייחס לכך כברכה מן השמים, ללא שמץ של קנאה, יודע כי לגבי ה' מהווה רעהו כמוהו, חלק מעולם ומלואו, עולם שנברא על ידי הבורא, המקיימו בכל רגע. על כן צריך האדם להתרחק לא רק ממעשים רעים, אלא גם ממחשבות רעות.
_x000D_
לפי השקפה זו יש בדיבור האחרון "לא תחמוד" משום השלמתה של השלשלת, אשר בה נוצרו היחסים והתנאים לרווחתם של כל האנשים החיים על פני האדמה.

_x000D_