כאשר מת אדם נשוי, בלי להשאיר צאצאים, מצווה אחיו לייבם את אשתו, כלומר לשאת אותה. האח הראשון נשא אשה, ויחד הם ניסו להקים בית, אך הוא מת בלי להשאיר זכר. זהו מצב הניתן לתיקון גם לאחר המוות. למות בלא להעמיד צאצאים, הוא כאב שקשה לשאתו.
_x000D_
מקור המצווה הוא (דברים כ"ה, ה'): "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". המצווה מנומקת בחובת האח: "להקים שם לאחיו", על ידי העמדת צאצאים מאשתו. ייבום הוא המקרה היחיד שבו מתירה התורה לאיש לשאת את אשת אחיו.
_x000D_
לאחר הייבום הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא אותה היבם אלא לאחר 'מאמר', כלומר, לאחר קידושיה בקידושי כסף.
_x000D_
אם לא היו לבעל אחים, לא קיימת מצות יבום. כמו כן, אם האח נשוי לאחת מקרובותיה, פטורה האישה מייבום ומחליצה.
_x000D_
במקרה שבו יש כמה אחים, חייב גדול האחים לייבם אותה. אם אחי המת אינם רוצים לייבם את האישה, מחוייב אחד מהאחים לחלוץ לה. החליצה מתבצעת בפני שלושה דיינים. האישה חולצת את סנדלו, יורקת על הרצפה לפניו, וקוראת לפניו: 'ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".
_x000D_
החליצה באה במקום הייבום. היא המענה לזעקה העומדת בחלל העולם, לכאב הקיים של האח-המת, כאב שטרם נרפא.
_x000D_
הם, הניצבים עתה יחד, כאילו מצהירים במעשה החליצה כלפי האח שנפטר: רצינו למלא כלפיך את חובותינו האנושית, אך אין אנו יכולים. אני שולפת את נעל אחיך כמעשה סמלי. הנעל היא סמל הכבוד והאדנות. חליצתה היא הכנעה. אחיך מוכן לעשות הכול, ובלבד שתאמין שלא רוע לב מנע מאיתנו את המעשה שיכול היה לרפא את כאבך. רק מתוך כבוד עמוק לחיים, אני עושה זאת, ובכך אני מרשה גם לעצמי לפתוח דף חדש בחיי.
_x000D_
קיימת באדם שאיפה להגשמה עצמית. אם שאיפה זו התגשמה באמצעות היבום היא מעניקה לאדם מוות שליו יותר, בעוד שהרגשת אי ההגשמה גורמת למועקה המחריפה את כאבו של הנפטר.
_x000D_
אנו עדים לעובדה שאנשים תורמים למוסדות, לבתי חולים, לאוניברסיטאות, ובלבד שיישאו את שמם לדורות. זהו הצורך לחיי עולם. זוהי הזעקה לזכות בקורטוב מן הנצח.
_x000D_
כדי לנסות לעקוף את מה שקטע המוות, ולאפשר לנפטר להשלים ולהגשים את הבסיסי שבתפקידיו, מצווה התורה על האח הקרוב אליו קרבה גנטית ורוחנית, ועל האלמנה שנותרה לבדה, להביא יחד ילד לעולם. הם יעשו זאת מתוך תחושת חסד ואהבת אמת המקננת בלבבות שני אנשים אלו כלפי האח-הבעל המת. הם יולידו בן, אשר יקום במקום המת. בן אשר יהיה דור ההמשך שלו כאן, בעולמנו.
_x000D_
זוהי גמילות חסדים בטהרתה. היא תושג רק אם התקשרות זו בין השניים תהיה מתוך גובה מוסרי רב, מתוך נכונות נפשית מופלאה להתעלות מעל מאוויים, הנאות ורצונות אישיים, רק אם תהיה מתוך רצון אחד ויחיד להרים תרומה נכבדה למען הבעל המת.
_x000D_
מי שמת ואין לו בנים אינו נכנס למחיצתו של ה' ועל נשמתו להתגלגל ולחזור פעם נוספת לעולמנו ולתקן את המעוות, לכן מהווה היבום תועלת גדולה לנפטר, להשיב נפשו מיני שחת.
_x000D_
כוונת היבם צריכה להיות לקיום המצוה להקים לאחיו שם בישראל. אם זכה היבם שכל כוונתו לתיקון נשמת המת, תלד אמנם היבמה בן זכר שהוא נשמת אחיו, וזהו שנאמר (דברים כ"ה, ו'): "והיה הבכור אשר תלד", 'והיה' לשון שמחה.
_x000D_
כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובכלל זה מצות יבום, שאם אדם מקיים מצות יבום, הוא מקיים את נפש המת, וכאילו קיים עולם מלא.

_x000D_