מצות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שניתנה לישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב'). היא ניתנה בגלות מצרים כהכנה לקראת היציאה ממנה.
_x000D_
מצווה זו ידועה בשם: "קידוש החודש וסוד העיבור". הכוונה היא למערכת מורכבת ומתוחכמת של חישובים אסטרונומיים, המאפשרת את קביעת השנה היהודית על חודשיה ומועדיה. על מערכת חישובים זו נאמר בתורה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד', ו'). בניגוד ללוחות השנה האחרים, שחישוביהם מבוססים על מהלך השמש (נוצרי) או על פי מולד הלבנה (מוסלמי), בנוי הלוח היהודי מתרכובת של שתי מערכות חישוב אלו גם יחד. עובדה זו חייבה ידע אסטרונומי מופלג וחישובים מדוייקים ביותר.
_x000D_
האור על פני הלבנה – בשונה מהשמש – הינו דינמי ולא קבוע. פעמים שהיא מלאה ופעמים שהיא נסתרת לחלוטין. הרעיון העומד מאחורי קידוש החודש מהווה אבן יסוד להכרה היהודית שלנו כעם. עם ישראל משול ללבנה, פעמים שהיא מלאה, פעמים שהיא חסרה ופעמים שהיא נסתרת לחלוטין מעין אדם, אולם כל "ירידה" היא לצורך "עליה". גם כשהיא נסתרת מעינינו כליל, היא מתגלית לאחר זמן שוב. כך גם עם ישראל לדורותיו, פעמים שהוא בשיא כוחו ופעמים שהוא כמעט ונעלם מעל פני מפת האנושות, אך בסופו של דבר, תמיד הוא "נולד" מחדש.
_x000D_
מדוע היתה זו המצוה הראשונה שציווה אלוקים את העם הנגאל? מדוע קדמה מצווה זו למצוות חג הפסח האמורה להנציח את המאורעות הגדולים של חרות העם?
_x000D_
הסוד טמון במילת המפתח: "לכם", "החודש הזה לכם ראש חודשים". המילה מורה על חובת המעורבות האישית של עם ישראל ובית דינו בתהליך הקביעה של ראשיתו של כל חודש. קידוש החודש הראשון היווה את תחילתו של תהליך הסרת עול העבדות מעל צווארנו. תופעת ההתחדשות של הירח מעלה אותנו מן החושך המצרי אל אור החירות המוסרית, ומרוממת אותנו אל פיסגת האור.
_x000D_
בית הדין הגדול שבירושלים ידע היטב מתי חל המולד החדש. אך למרות זאת ציפו מידי חודש לבואם של עדים שיעידו כי ראו את המולד, וראש חודש נקבע על פי עדותם.
_x000D_
ההחלטה בנושא זה נתונה בידי עם ישראל, וכפי שנאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא פרק י"ג). אנו הקובעים מתי נחגוג את חג הפסח, מהו תאריכו של חג השבועות, באיזה יום בשבוע נתכנס לשמוע את קול השופר בראש השנה, מתי יחול צום יום כיפור, ובאילו ימים נשב בסוכה שבעה ימים. אנו, הכוונה לנציגות הנבחרת של העם, לבית הדין גדול המורכב מחכמי התורה.
_x000D_
אם כי מועדו של חג הפסח נקבע בתורה ביום היציאה ממצרים – הוא ט"ו בניסן, הרי בית הדין הוא הקובע מתי יחול חודש ניסן עצמו, וממילא, באיזה יום יחול יום ט"ו בו. בידם מצויים הכוח והסמכות להזיז תאריכים בהתאם לכללי קידוש החודש ועיבור השנה.
_x000D_
הלבנה נראית במהלכה כמתחדשת מזמן לזמן. פרק הזמן שבין חידוש לחידוש נקרא "חודש". חידוש הלבנה בכל חודש נובע מהעובדה שאין ללבנה אור עצמי, אלא היא מקבלת את אורה מקרני החמה, ומתוך כך מאיר רק החלק הפונה אל החמה. בכל חודש עד החמישה עשר בו, אור הלבנה מתווסף בהתאם למסלולה מול השמש ומול נקודת הסתכלותנו מהארץ, ואילו מחצי החודש ואילך פונים אלינו יותר ויותר פני הלבנה החשוכים שאינם מקבלים את אור החמה, ואור הלבנה מתמעט, עד שבסוף החודש מופנית אלינו הלבנה כולה בצידה האפל, ואינה נראית לנו כלל. כשהלבנה מתחילה שוב את סיבובה, נראה עליה קו אור דק, ורגע זה נקרא "מולד הלבנה", שהרי היא כאילו נולדה מחדש.
_x000D_
אז, באותם ימים רחוקים, נקבע תאריכו של כל חודש, כאמור, לא על פי עיון בלוחות אסטרונומיים (שהיו בידי החכמים והם שלטו בהם היטב), כי אם על פי ראיית המולד. בני אדם שראו במו עיניהם את רגע "לידתו" של הירח החדש, התייצבו בבית דין והעידו על כך. רק בהתאם לקביעה זו חושבו חגי כל חודש.
_x000D_
ימי סוף החודש היו ימי התעוררות, בימים אלו התבוננו כולם במרחבי הרקיע כדי לגלות את המולד. העדים שגילוהו הובלו אחר כבוד אל מקום מושבו של בית הדין. כשהתקבלה ההחלטה, יצאו השליחים לכל המרכזים היהודיים להודיע על תאריכי חודש זה. בתקופות מסויימות הדליקו משואות בראשי ההרים, מהר להר, והן נראו עד בבל.
_x000D_
בית הדין ידעו כי הם קובעים את מועדי ה'. הם זכרו שהאלוקים מצפה, כביכול, להחלטתם. הם חשו את מלוא האחריות הרובצת על כתפיהם, זו הקובעת מתי יחול החג ותשרה בו השכינה ממרומים. כך חשו בארץ יהודה של אז מעורבות עמוקה בנושא קביעת ראש חודש.
_x000D_
מצווה זו אמורה גם לשמור על תחושת ההתפעמות המתמדת שהיתה מנת חלקו של עם ישראל ביושבו על אדמתו. תחושה זו היא סם חיים לעם החפץ להאריך ימים. שחר החירות שעלה לפתע באופק חייהם לאחר השעבוד במצרים, קרע בפניהם שחקים חדשים. הם טעמו את טעמה הנפלא של ההתחדשות.
_x000D_
כך היה הדבר כאשר קידשו את החודש על פי ראיית העדים. בשלב מסויים, בתקופת חכמי התלמוד, הותקן לוח קבוע שבו כלולים כל הכללים שמהווים יחדיו את תאריכי החודש והשנה העבריים.
_x000D_
הזמן שבין מולד למולד, חודש הלבנה, הוא בן עשרים ותשעה יום, שתים עשרה שעות וארבעים וארבע דקות בערך. מכיוון שאי אפשר לחלק יום, שיהיה חציו הראשון מהחודש שעבר וחציו השני לחודש הבא, לכן, קובעים חודש אחד "מלא", בן שלושים יום וחודש אחד "חסר", בן עשרים ותשעה ימים. החודשים חשון וכסלו לפעמים שניהם מלאים, לפעמים שניהם חסרים ולפעמים חשון חסר וכסלו מלא. על פי שני חודשים אלו מווסת הלוח את מהלך השנה.
_x000D_
חגינו, שתאריכם קבוע, קשורים גם בתקופות החמה, שהרי בפסח נאמר (דברים ט"ז, א'): "שמור את חודש האביב ועשית פסח". חג השבועות הוא חג "ביכורי קציר חטים" ולכן, צריך הוא לחול בזמן הקציר, וחג הסוכות הוא חג האסיף. מכאן נוצר צורך למצוא התאמה בין חודשי הלבנה ושנת החמה. במחזור של תשע עשרה שנה מצטרפים ההפרשים בין שנת החמה לשנת הלבנה לשבעה חדשים, כלומר, שכדי להתאים את שנת הלבנה לשנת החמה צריך להוסיף שבעה חדשים בכל תשע עשרה שנה, ולכן קבעו שבכל מחזור של תשע עשרה שנה תהיינה שבע שנים מעוברות, בנות שלושה עשר חודש, ושתים עשרה שנים פשוטות בנות שנים עשר חודש. השנים המעוברות שנקבעו הן: השלישית, הששית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה (גו"ח אדז"ט). בשנים אלו יש שני חודשי אדר, אדר ראשון ואדר שני.
_x000D_
אותו חשבון שהזכרנו, הנקרא "סוד העיבור", נקבע כיסוד לעריכת הלוח העברי על ידי הלל בן רבי יהודה נשיאה, הנקרא הלל השני (בשנת ד' אלפים קי"ט ליצירה).
_x000D_
באותן שנים החלו הגלויות להתפזר ונוצר חשש ששוב לא יהיה קיים בית הדין שיוכל לקדש חודשים ולעבר שנים על פי עדים כבעבר, ולכן, תיקן הלל את הלוח הקבוע הנוהג עד היום, ועל פיו חי עם ישראל, עד בוא הגאולה השלימה.

_x000D_