הקולות העולים מן השופר הם קולות שלמעלה מכל השגה. קולות אלו שוברים מחיצות רוחניות ופועלים נשגבות בעולמות העליונים. אכן, גם ברובד המתאים לנו, הרובד הארצי, נוכל למצוא משמעויות ותכנים שילמדו אותנו להקשיב לְמה שמבקש קול השופר להשמיע לאוזנינו.
_x000D_
ניטול לידינו את השופר ונתבונן בו: כיצד נוצרים קולות השופר?
_x000D_
הקולות הם תוצאה של פעולת נשיפה. התוקע נופח אוויר. האוויר הדחוס בין הדפנות הצרות מתפרץ החוצה בצורה של הגאים, יוצר את הקול. תנודות האוויר העובר דרך הקרן נשמעות לאוזנינו כקולות תקיעה, תרועה ושברים.
_x000D_
ומהו האוויר? האוויר הלא הוא הנפש.
_x000D_
פעולת הנשימה המורכבת משאיפה ונשיפה – מקורה בנפש המצויה באדם. את תמצית חיותו מחדיר התוקע לתוך השופר. השופר משמש כלי ביטוי לפנימיותו העמוקה ביותר. באמצעות השופר הוא קורא לבוראו בקול תרועה.
_x000D_
כדי להבין את משמעותה של התקיעה, היא נפיחת האוויר, עלינו לחזור ל'בראשית', אל בריאת האדם, וללמוד את סודה של רוח חיים שנופחה בו.
_x000D_
שתי יצירות
_x000D_
בפסוק המתאר את בריאת האדם נאמר (בראשית ב', ז'): "וייצר ד' אלוקים את האדם". חכמים הסבירו את כפל היו"ד שבמילה "וייצר", שכוונתו לשתי יצירות המצויות באדם. לבריאה הנעלה ששמה "אדם" יש ממד כפול, שני ממדים בישות האנושית: יצירה השייכת לעולם הזה ויצירה השייכת לעולם הבא. מצד אחד נברא האדם עפר מן האדמה, ומצד שני קיבל כוח דיבור הבא מנפיחת רוח ד'. יחסי הכוחות בין שני המרכיבים אינם זהים: החלק הגשמי שבאדם הוא זמני, שהרי יסודו מעפר, וכפי שנאמר (בראשית ג', י"ט): "כי עפר אתה", ומחמת כן, "ואל עפר תשוב" (שם). סוף האדם למיתה, לשוב אל האדמה שממנה נלקח.
_x000D_
לעומת הזמניות של מעטה החומר, מתעטרת הרוח שבאדם בזיו הנצחיות. הנשמה הטהורה חדרה לאדם מנפיחת פיו של הקב"ה, והקב"ה נתכנה (דברים ה', כ"ג): "אלוקים חיים". כשם שמציאותו של ה' היא אין-סופית, כך הנשמה שבאדם אינה מתבטלת לעולם, לא שייכת בה תופעת המוות.
_x000D_
שני הרכיבים שבאדם חולקים את מקומותיהם בתפקיד המשותף: החומר מוגבל לפעילות של שבעים-שמונים שנות חיים עלי חלד. לעומתו, הרוח חיה לעד וצרורה בצרור החיים לעולמים.
_x000D_
יצירת האדם
_x000D_
ההבדל המהותי בין שני רכיבי האדם מתחיל עוד קודם לכן. לא רק הייעודים נפרדים, אלא גם "תאריך הלידה" של האדם מתפצל לשניים. הגוף הביולוגי של האדם נברא ביסודו בתחילת הבריאה, ביום כ"ה באלול, שהרי יסוד כל הבריאה יסודה נברא ביום הראשון, ורק לאחר מכן הוא התייצב בכל יום לפי סדר ימי הבריאה. לעומת זאת, הרוח נופחה באפיו של האדם ביום ששי, א' בתשרי. בראש השנה נפח הקב"ה באדם נשמה עליונה. בראש השנה הגיע אדם הראשון לשלמותו. הוא נקרא אדם מלשון: "אדמה לעליון". באותו יום התחדשה באדם מעלתו המיוחדת כצלם אלוקים.
_x000D_
באותו יום שישי קיבל אדם הראשון את המצווה הראשונה והיחידה שלו: "מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת, טוב ורע, לא תאכל ממנו" (בראשית ב', ט"ז). ההימנעות מאכילת פרי עץ הדעת – משמעותה בחירה בבחינת הנשמה, בבחינת החיים הנצחיים. לעומת זאת, אכילה מעץ הדעת ביטאה בחירה בגוף הכלה, שהרי סגולתה להוליד תאוות גופניות.
_x000D_
העונש הצפוי לאוכל מעץ הדעת היה גזר דין מוות: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז). הסיבה פשוטה: הנמשך אחר הגוף, מנתק את עצמו ממקור החיים וגודע את אחיזתו בנצח. באותו יום ששי חטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, ובשל כך נקנסה עליו ועל כל באי העולם, שהם צאצאיו, גזירת מיתה.
_x000D_
ובחרת בחיים
_x000D_
כשם שיצירתו של אדם הראשון נכתבה בשתי אותיות יו"ד, לרמז על יצירה כפולה, כך מציאותו של כל אדם כוללת שתי יצירות. אדם הראשון נצטווה עם בריאתו לבכר את הנשמה על פני הגוף, וכך גם כל אדם קיבל אזהרה מפורשת בתורה על הבחירה הגורלית בין הרוח לחומר: "החיים והמוות נתתי לפניך" (דברים ל', י"ט). קריאה זו מיידעת את הנברא אודות שני החלקים הסותרים המתגוששים באישיותו: 'דע לך, כי ישותך מחוברת מהאדמה ומנשמה, מרוח וגשם, ממוות וחיים. ניתנת בידך אפשרות לבחור בנשמה הנצחית וללכת אחריה או להעדיף את הגוף הגשמי, על כל פחיתותו. הבחירה בידך, האפשרויות פתוחות'. לקביעה זו מצורפת עצה, המלצה שיש בצידה אזהרה: "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" (שם). 'רצוני', אומר הקב"ה, 'שתבחר בבחינת נשמתך הנצחית, כדי שתחיה לנצח, כי הבחירה בצד ההפוך כורתת אותך חלילה מחיי עד'.

_x000D_
_x000D_

אין למצווה זו זמן מוגדר. בכל רגע נתון מצווה היהודי לבחור בחיים, לתת לנשמתו דין קדימה ולהעניק לה זכויות יתר, לספק לה את מה שיחבר אותה לעולם שכולו אור.
_x000D_
קול השופר – רוח חדשה
_x000D_
ראש השנה – יום הרת עולם, יום בריאת העולם לפני 5776 שנה. ביום זה נפח הקב"ה באדם הראשון, יציר כפיו, את הנשמה: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'). תהליך זה מתרחש אצלנו בזעיר אנפין מדי ראש השנה. ביום זה נופח הקב"ה בכל אחד ואחד רוח חדשה.
_x000D_
נפיחת הנשמה מסומלת בקול השופר. נפיחת האוויר של התוקע בתוך הקרן, מורה על הנפיחה העליונה של הנשמה. זמן תקיעת שופר הוא העת שבו מתחדשת בקרבנו נשמת חיים. החלק האלוקי שבנו מקבל השפעה חדשה למשך השנה הבאה.
_x000D_
מה תפקידנו ברגעים גדולים אלה, שבהם עולה קול השופר ובוקע מחיצות, ברגעים שבהם נושקים ארץ ושמים, כאשר צינורות הרחמים מריקים מטובם על הבריאה?
_x000D_
נעמוד עם כל קהל עדת ישראל בבית הכנסת, נטה אוזן ונקשיב לקולות היוצאים מן השופר. לאוזנינו יעלו ויבואו קולות תרועה חדים, קולות שברים יבבניים ותקיעות מפלחות לב. נסכית לקולות אלו ונדע כי קולות רמים הם שמקורם בקודש. קוראים הם באוזנינו כי עת התחדשות הוא היום הזה, זמן של שיפור המעשים. בקולות אלו אנחנו מוזכרים לפני כסא הכבוד, החיות הרוחנית שלנו מתחברת מחדש לכור מחצבתה ומקבלת משם שפע לשנת חיים נוספת.
_x000D_
דרך פי השופר, עם הקולות המסתלסלים ועולים, זורמים כל גוני החיים, על כל תהלוכותיהם ותהפוכותיהם. כלול כאן כל מה שתזמן לנו השנה הבאה. כשנקשיב להם בכוונה, נשמע לא רק את הקולות, כי אם גם את הֵדם, את הציווי שמשמיע באוזנינו השופר: "ובחרת בחיים" – התחבר לחלק הגבוה שבך, התקשר לנשמה, האזן לדרישותיה וייקר אותה.
_x000D_
כאדם הראשון, שקיבל ביום היבראו את הציווי לבחור בדרך עץ החיים ולסור מדרכי מוות, כך גם אנחנו מקבלים בראש השנה את ההוראה לבחור בבחינת נשמה המתחדשת היום בקרבנו ולהזדהות עימה.
_x000D_
עת מבחן
_x000D_
זמן התקיעות הוא עת מבחן לאדם. ברגעים אלו נדרש כל אדם לעמוד לפני כס המשפט ולהשיב באמת ובתמים לשאלה הנוקבת: מי אתה? נשמה או גוף? חומר או רוח? עפר בוצני מן האדמה או נשמה יקרה, אצולה מן השחקים? עם מי אתה מזדהה בחייך, עם התאוות הפחותות, עם היצרים הקטנוניים, עם הרצונות והדחפים או עם דרישות הנשמה, עם השאיפות הרוחניות, עם החתירה להתעלות? מי אצלך במרכז? את קולו של מי אתה מגביר? כשאתה אומר "אני" – למי אתה מתכוון?
_x000D_
המבחן אינו קל. תוצאותיה של שאלה זו תהיינה הגורם המכריע בעת ההקצבה של חיינו לשנה הבאה. בהמשך, כאשר נעמוד ונתפלל, נבקש בתחנונים: "זכרנו לחיים", תיבדק הכנות שבבקשתנו – אילו חיים אנו מבקשים: חיים של הנאות, חיים של טיפוח הגוף או חיי נפש מרוממים, חיים למען הנשמה, עשייה עבור הנצח? כדאי להתכונן למבחן ולהיערך לו, יחד עם ההכנה למצוות שופר.
_x000D_
רז זה, הגנוז בקול השופר, נמסר לישראל בלבד. נמסר לו הסוד של החייאת הנשמה, של האמנות המיוחדת המאפשרת לאדם לקדש את החומר, לחיות חיי רוח בתוך ים החולין. בני העם מכירים ביודעין, במחשבה ובמעשה, שעיקר חיותם הוא נשמת החיים שנטע הקב"ה בתוכם. הוא יצרה, הוא נפחה והוא משמרה בקרבם, כאשר גם הם זוכרים ויודעים לשמר אותה בטהרה.

_x000D_