רבן שמעון, בנו של רבן גמליאל הזקן, היה נשיא הסנהדרין בתקופת חורבן בית המקדש השני, והיה הראשון מעשרת הרוגי המלכות.
_x000D_
בדבריו הוא עומד על חשיבותו של הדיבור ועל השפעתו המשמעותית על האדם ועל סביבתו. מפאת הכוח הרב הטמון בדיבור יש להימנע מלהשתמש בו ככל הניתן.
_x000D_
גם כאשר צריך לדבר, יש לעשות זאת במשקל ובמשורה. צריך תמיד לזכור, כי אין תועלת בדיבורים שאינם מגובים במעשים, ואף עלול לצמוח מהם נזק בהיותם חסרי תועלת. לא מדובר על שתיקה של חוסר התעניינות לכל המתרחש, ובעיקר לתכני הלימוד, שעליהם יש לדבר ובהם יש לעסוק בהיותם תורת חיים.
_x000D_
כל ימי גדלתי בין החכמים
_x000D_
כל ימיו צריך האדם לדעת עם מי להתחבר. צמיחתו של האדם היא תהליך המתמשך במשך כל חייו. מי שרוצה להגיע לגדולה רוחנית, עליו לגדול בחברת החכמים.
_x000D_
לימוד תורה וקניית מידות נעלות אפשריים רק אם מתנתקים לחלוטין מחברה רעה. השפעת הסביבה היא מכרעת. גם מי שחושב שלא יושפע ולא יוזק, מוצא את עצמו פגוע בחברה של אנשים המרבים בלהג ובדיבורים חסרי ערך.
_x000D_
רבי שמעון בן גמליאל היה נשיא הסנהדרין, ובכל זאת הוא אומר: "כל ימי גדלתי בין החכמים", ללא קשר לגיל ולמעמד. זכיתי להסתופף בצילם של הגדולים והתאבקתי בעפר רגליהם. מובא בתלמוד הירושלמי: "מה שעשתה החכמה עטרה לראשה, עשתה הענוה עקב לסולייתה". באמצעות הענוה ניתן להתעטר בכתר החכמה ולהגיע לפסגות בתחומי ידיעת התורה וידיעת הבורא.
_x000D_
משפט זה עולה בקנה אחד עם ביטוי השבח הגדול ביהדות: "תלמיד-חכם" ולא "חכם" לבדו. כלומר, לא אדם שהגיע לשלמות הדעת ואינו זקוק ללמוד עוד, אלא תמיד הוא נותר בגדר "תלמיד", אדם שיש לו מה להוסיף וללמוד, הוא החכם האמיתי.
_x000D_
ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה
_x000D_
כל חכמי ישראל היו מצויים בבית נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל הזקן. על כן מעיד רבן שמעון על עצמו: "כל ימי גדלתי בין החכמים", וראיתי והבינותי בכל המידות החשובות, שמעתי את דברי מוסרם ומשאם ומתנם, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי מידת השתיקה יש בה תועלת ללא נזק.
_x000D_
הדיבור הוא מעלתו של האדם על פני שאר בעלי החיים, ומשום כך נקרא האדם בשם הכללי: "מדבר". הדיבור הוא הביטוי החיצוני של נפש האדם. הוא האמצעי של הוצאת פנימיות האדם, מחשבותיו, רגשותיו ושאיפותיו מן הפנים אל החוץ.
_x000D_
הדיבור הוא עיצוב צורה וקביעת מסגרת מוגדרת לרצון הנשמה. מסיבה זו, רצוי לשתוק ככל האפשר, שכן כל עוד לא יצאה המחשבה החוצה, היא עדיין בגדר מחשבה מופשטת, חומר זך, שניתן לעצבו כראוי. אולם לאחר שיצאה המחשבה מן הכח אל הפועל – היא הפכה לדיבור מסוים ומוגדר, היא נוצקה בדפוס קבוע, ושוב לא ניתן להשיבה.
_x000D_
על כן אומר רבי שמעון בן גמליאל: "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" – הגוף הגשמי הוא הביטוי המעשי של הנשמה, אך מחמת פחיתותו ונטייתו לחסרון, ראוי לו שיוציא אל הפועל כמה שפחות את ה"נפש החיה", וכך היא תישמר בתומתה.
_x000D_
אחת מארבע האמהות של עם ישראל הצטיינה במידת השתיקה, והפכה אותה לדרך חיים. אשה זו היא רחל אמנו, עליה נאמר בדברי חכמינו כי "תפסה פלך השתיקה" – היא הפכה את השתיקה לאמנות.
_x000D_
תכונת השתיקה עברה כירושה לצאצאיה, והביאה מספר פעמים בזכותה תשועה לעם ישראל. בנימין בנה – האבן שלו באפוד היא ישפה. מדוע זכה שבט בנימין, שהאבן שעל החושן, ושמה ישפה, תשא דווקא את שמו? "יודע היה בנימין במכירת יוסף, ושתק. גם הקב"ה לא גילה שיוסף נמכר. זוהי "ישפה" – יש פה ושותק". כידוע, מכירת יוסף הביאה בסופו של דבר "להחיות עם רב" (בראשית נ', ב').
_x000D_
לא הדיבור עיקר אלא המעשה
_x000D_
דברים אלה באים כהמשך לראש המשנה, ויש בהם ראיה לכך שטובה השתיקה לגוף, שהרי אף בדברי תורה – שנצטווינו לדבר בהם ולהוציאם בפה – אין תכליתם הדיבור לכשעצמו, אלא המעשה המתלווה.
_x000D_
גישה זו של "לא המדרש עיקר אלא המעשה", לומדים אנו משבחם של הצדיקים הראשונים. התורה מזכירה את מידותיהם ואת מעשיהם, ולא את חוכמתם, ולראיה: "נח איש צדיק תמים" (בראשית ו', ט'), "יעקב (קודם) איש תם (ואח"כ) יושב אהלים" (שם כ"ה, כ"ז), "והאיש משה ענו מאד" (במדבר י"ב, י"ג), ועוד רבים.
_x000D_
הקב"ה הרבה מצוות לעמו ישראל, תרי"ג במספר. מטרתו שהם ישתלמו בעשיית המצוות ויקיימו אותן בשלמות מלאה. עשיית מצוה בשלימות היא המזכה את מקיימה בכל טוב הצפון לצדיקים. עשיית מצוה שלימה וזכה הינה זכות הכניסה לעולם שכולו טוב.
_x000D_
וכל המרבה דברים מביא חטא
_x000D_
רבן שמעון מוסיף, כי יש מקרים ואופנים שבהם ריבוי הדברים מביא לידי חטא. על כן עדיף לו לאדם שיהיה מתון, בטרם יוציא דבר מפיו, כי "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל" (משלי י', י"ט).
_x000D_
הדברים אמורים בראש ובראשונה כלפי מורי ההוראה. עליהם מוטלת חובה כפולה ומכופלת לדקדק בדיבוריהם, ולתמצת את ההלכה שתהיה ברורה, בלא שיהיה ניתן לתת לה פרשנויות שגויות.
_x000D_
הדוגמה הראשונה לריבוי דברים שגרם לחטא – היא החטא הראשון בתולדות האנושות – חטאם של אדם וחוה. הנחש בא אל חוה, ופנה אליה בשאלה: האם נכון הדבר, שאסר עליכם הקב"ה לאכול מכל הפירות אשר בגן? במקום לענות לו תשובה עניינית, הוסיפה חוה ואמרה (שם ג', ג'): "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו – ולא תגעו בו – פן תמותון". תוספת הדברים שהוסיפה חוה מליבה אודות הנגיעה, הביאו בהמשך לחטא, כי הנחש דחף אותה על העץ, היא נגעה בו ומאומה לא אירע.

_x000D_