חג השבועות שנת תק"כ, לפני למעלה ממאתיים וחמישים שנה.

בליל חג השבועות התכנסו סביב הבעל שם טוב תלמידיו הנאמנים, והוא דרש בפניהם אודות אורות ספירת העומר ומתן תורה. בבוקר ביקש את הסידור, ואמר: "הבה נשוחח עם ה` יתברך". תלמידו, הצדיק רבי נחמן מהורודונקא, הבין במה דברים אמורים, פרש מהמנין ועמד להעתיר בתפילה על חיי רבו. נענה הבעל שם טוב: "לחינם הוא מרעיש את שערי השמים".

לאחר התפילה באו בני העיר להקביל את פני בעל שם טוב ברגל, ואמר לפניהם דברי תורה. הורה לגבאי לחלק יין שרף בכוסות גדולות, אך הלה חילק יי"ש בכוסיות קטנות. חייך ואמר: "אין שלטון ביום המוות, אפילו הגבאי אינו מציית לי", הוסיף ואמר: "כשאמות, יעמדו שני השעונים ממהלכם".

האורלוגין הגדול עצר. הקיפוהו תלמידיו כחומה, שלא יראה שהשעון נעצר. אמר: "אין אני דואג לעצמי, כי יודע אני בבירור, שהנני יוצא מפתח זה ותיכף אכנס בפתח אחר, מהעולם הזה לגן העדן".

ישב על מיטתו כשתלמידיו עוטרים אותו. דרש בפניהם על העמוד שעולות בו הנשמות מעולם לעולם, ואיך מתורגמת עליה זו בהתעלות האדם מדרגה לדרגה, מימות החול לשבתות ולמועדים.

שכב במיטתו, הורה לומר: "ויהי נועם", ואמר: "אל תבואני רגל גאווה ויד רשעים אל תנידני". התכסה בסדין, והתחיל להזדעזע כמו בתפילת העמידה.

לאט לאט נח מרעדתו, והאורלוגין השני עצר. הניחו נוצה סמוך לחוטמו, וראו שנפטר.

מעטים הם האישים שהותירו חותם כה עמוק לדורם ולדורות, כרבי ישראל בעל שם טוב.

על מחצית משנות חייו – מלידתו ועד שנת ל"ו לחייו – ידועים פרטים מעטים בלבד. ידוע שנולד לאביו רבי אליעזר ולאמו מרת שרה לעת זקנותם המופלגת, ובהיותו כבן שלוש התייתם מהם. לפני פטירתו אמר לו אביו: "לא זכיתי לגדלך, אך ידוע תדע וזכור תזכור שה` איתך, ואל תירא משום דבר".

המסורת מספרת שהיה בורח מה"חדר" להתבודד ביערות, ומאוחר יותר השכיר את עצמו כעוזר למלמד וכשמש בית כנסת. כשאלת המדרש על אברהם אבינו, נתמה גם אנו: "אב לא לימדו, רב לא היה לו, מהיכן למד?" היה זה עזר מיוחד ממרום. אחד מענקי הדור, רבי אברהם מברודי בחר בו כחתן לבתו. ובנו, רבי גרשון, אב בית הדין בברודי, היה לימים אחד מגדולי חסידיו. גדלותו בתורה – בעיקר בתורת הנסתר – ניכרת ממאות דברי התורה העמוקים שהשאיר אחריו וצוטטו בפי תלמידיו. תלמידו, בעל הספר "תולדות יעקב יוסף", המגיד מפולנאה, כתב שאחיה השילוני, שהיה רבו של אליהו הנביא, התגלה אל הבעל שם טוב ולימדו.

לאחר נישואיו בנה לעצמו בקתה בהרי האוקופ, שם התבודד כל השבוע ועסק בתורה. כשמלאו לו שלושים ושש שנה, הודיעו לו ממרום שעליו להתגלות ולהפיץ את תורתו. ראשית דרכו היתה בעיר טלוסט. משם עבר למז`יבוז`, וגדולי עולם הסתופפו בצילו.

מילה אחת בעלת משמעות עמוקה מאפיינת את תנועת החסידות ובלעדיה אין לה קיום – לב! היסוד שעליו נשענת החסידות הוא שהקב"ה חפץ שעבודתו של היהודי תהיה מתוך יראה ומתוך אהבה כאחד. ואכן, הרגש, ההתלהבות, הדבקות וחום הלב – הם המבטאים את תנועת החסידות לדורותיה.

טעות רווחת השתרשה בהמון העם, שהחסידות היא תנועה עממית שפנתה אל ההמונים כדי להרים את קרנם, לעודדם ולשמחם. ודאי שגם זאת עשתה, אך היתה זו הקרבה גדולה מצד הבעל שם טוב להקצות נתחים מן החיים הרוחניים שלו כדי להקשיב ליהודים במצוקתם, לעודדם ולפעול עבורם ישועות. את עיקר מעייניו הקדיש הבעל שם טוב למעגל התלמידים הקשורים אליו, להנחותם במסלול ההתעלות ועבודת הבורא במדרגות נישאות.

הדרישה העיקרית של החסידות מתמקדת בפסוק בן שלוש מילים: "בכל דרכיך דעהו". יש התוחמים את הבורא בבית הכנסת ובבית המדרש. הם מעניקים לו את הברכה שלפני המאכל ולאחריו. בחסידות העניקו לה` גם את האוכל עצמו. בכוונות שכיוונו באכילה על פי תורת הנסתר אין לנו השגה, אבל כשהצדיק רבי צבי מזידיטשוב נשאל לכוונת האכילה, ענה: "לקבל חסד מבעל החסד (מהבורא)". כילד, האוכל מידי אביו וגורם לו נחת רוח!

לא רק בשעת האכילה. גם ברחוב, בשוק ובעבודה הם הקדישו הכל לה`. כך הם קיימו במשך עשרים וארבע שעות את: "שויתי ה` לנגדי תמיד". תמיד היה ה` נגד פניהם והצו החשוב: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", מגמת חייהם.

הורתה ולידתה של תנועת החסידות היתה באחת התקופות הכואבות ביותר בדברי ימי ישראל. באותן שנים היתה ציפייה דרוכה של המוני יהודים לביאת המשיח, ציפייה זו הגיעה לשיאה בשנת ת"ח (1648). היו שביססו את ציפייתם על הפסוק: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" (ויקרא ט"ז, ג`), בדרשם: ב"זאת" – בגימטריא ת"ח – בשנת ת"ח יבוא אהרן הכהן הגדול אל הקודש, ייבנה בית המקדש והגאולה השלמה תתגשם.

אך, למרבה הצער, כל התקוות נגוזו ופינו את מקומן לצרות נוראות בדמות גזירות ת"ח-ת"ט, במהלכן רצחו הפורעים הקוזקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי באכזריות איומה מאות אלפי יהודים. האסון הנורא שפקד את העם השפיע על הנותרים השפעה קשה ביותר. מקצתם נפלו בזרועות הייאוש והדיכאון, ורבים אחרים שמו את יהבם על משיחי שקר כמו שבתאי צבי ויעקב פרנק. הללו ניצלו את אווירת הייאוש ששררה בעם, והפיחו אמונות כוזבות ורוח תעתועים של משיחיות שקר.

על רקע המשבר הקשה, צמחה ועלתה דמותו המזהירה של רבי ישראל בן רבי אליעזר, הבעל שם טוב. אמנם מגמת תנועתו היתה גבוהה מאד וכוונה לבני העליה שבדור, אך הוא פעל רבות גם בקרב שורות העם. אגדות רבות שזורות בתיאור שנותיו הראשונות כ"ריש דוכנא" – עוזר למלמד תינוקות, כמתבודד ביערות עד, כדמות שנדדה מעיירה לעיירה וממדינה למדינה במזרח אירופה, כדי להפיץ את האמונה התמימה בבורא, להחיות את העצמות היבשות, לטעת תקווה בליבותיהם של ישראל, כי לא ייטוש ה` את עמו, וכי יש להמשיך ולהאמין בביאת המשיח בכל יום.

קשה היתה דרכו של הבעש"ט בהפצת רעיונות החסידות. רבים ממנהיגי הדור חששו מפני התנועה החדשה והתנגדו לו ולממשיכי דרכו, אך אט אט פילסה החסידות את דרכה אל לב העם, וקנתה את מקומה במרכז החיים היהודיים.

הבעש"ט הבליט את ערכן של התפילה ושל עבודת הבורא בשמחה ובלהט. הוא אף הדגיש שכל מי שניצוץ יהודי פועם בלבו ונפשו משתוקקת לקרבת ה`, הוא בן העולם הבא, והוא אהוב על יוצרו. גם פשוטי העם, שמתקשים בהבנת יסודות התורה, הם בני העולם הבא – כל אדם נבחן על פי מעשיו ונמדד לפי רצונו הכן לחיות כיהודי ולשמור על מורשת הדורות.

החסידות מדגישה את מעמדו של המנהיג הרוחני, הרבי או האדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו). תפקידי האדמו"ר להדריך את החסידים בדרך התורה, לחנך אותם ליראת שמים ולעבודת הבורא על פי ההלכה המסורה. הוא מנווט את עדתו בכל הקשיים וקשוב לצורכי הכלל והפרט. האדמו"ר מברך את חסידיו ומתפלל לקב"ה כי ימלא את משאלות לבם. כתר האדמו"רות עובר בירושה, כמו כתר מלכות וכתר כהונה.

החסידות מדגישה את הערכים של דיבוק חברים, של אהבת ישראל, של הדאגה לצורכי הזולת ושל העיסוק בגמילות חסדים. נוסף על לימוד התורה, כנהוג מימים קדמונים, מפיצה החסידות את אור היהדות גם בדרך של לימוד מדרשי חז"ל ופירושים נוספים בתורה, וכן על ידי ניגון של דביקות, ועל ידי ריקוד המעלה את האדם "טפח מן הקרקע" ומרומם אותו מהארציות לרוחניות.

הבעש"ט עצמו היה אב לבן בשם רבי צבי ולבת ששמה אדל. מבתו הוא זכה לשני נכדים שהמשיכו את דרכו – רבי ברוך ממז`יבוז` ורבי משה חיים אפרים מסדליקוב, בעל הספר "דגל מחנה אפרים". נינו המפורסם הוא רבי נחמן מברסלב.

ממלא מקומו של הבעש"ט בהנהגת החסידות היה תלמידו המגיד רבי דב בער ממעזריטש. לצדו עמד רבי יעקב יוסף מפולנאה, מחבר ספר "תולדות יעקב יוסף", שמכיל את יסודות מחשבת החסידות. בין ספרי היסוד הנוספים של החסידות נמנים: "קדושת לוי", "אוהב ישראל", "נועם אלימלך", "התניא", "כתבי מוהר"ן", "שבחי הבעש"ט" ורבים נוספים.

במלחמת העולם השנייה, בעלות הכורת על יהדות אירופה, נדמה היה כי כובתה גחלת החסידות ועשנה היתמר בכבשני השואה, אך התקיימה בה הבטחתו של יחזקאל הנביא (יחזקאל ט"ז, ו`): "בדמייך חיי", ואחרי שנים קשות ומרות מתנערת החסידות מן האפר וזוקפת את קומתה בתחייה מחודשת. גדולי האדמו"רים של התקופה מילאו שליחות קודש מטעם ההשגחה העליונה, ליבו את הגחלים העמומות, והפכו את הגחלים לשלהבת העולה מאליה.