את החובה לברך לפני הלימוד אנו לומדים מהפסוק (דברים ל"ב, ג`): "כי שם ה` אקרא, הבו גודל לאלוקינו". הברכה מבטאת את החשיבות שאנו מייחסים ללימוד התורה, ואת האהבה והכבוד שאנו רוחשים כלפיה.
הנביא שואל (ירמיהו ט`, י"ב): "על מה אבדה הארץ?" על מה חרב בית המקדש? ותשובתו: "ויאמר ה`, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם".
עזיבת התורה שעליה התריע הנביא, לא היתה נטישה מוחלטת של התורה, כפי שמשתמע, אלא כוונתו ליחס של זלזול מסויים בתורה, שהתבטא בהימנעות מברכה עליה. הזלזול בברכת התורה מהווה פגם חמור החורג בהרבה מהימנעות מלברך ברכה אחרת.
מהי החשיבות העליונה שנודעה לברכת התורה, עד שהעדרה מצביע על פגם כה חמור שעליו אבדה הארץ? מאידך גיסא, איננו מבינים מדוע נמנעו אותם אנשים לברך את ברכות התורה? מהו הקושי לברך ברכה נוספת מדי יום?
ההסבר הוא שבהחלט לא קיים כל קושי לומר כמה מילות ברכה בכל יום, אלא שהם לא חשו צורך נפשי לברך את הקב"ה על שנתן תורה לעמו ישראל. התורה לא היתה כה חשובה בעיניהם עד שתחייב אותם לברך עליה.
עיסוקם בתורה לא היה אלא כדרך שאנשים לומדים את שאר החכמות. חוסר ההכרה בחשיבות העליונה של התורה הוא זה שהיה בעוכריהם.
בפסוק הראשון מפסוקי ההקדמה לשירת האזינו (דברים ל"ב, ב`) משווה משה את התורה לטל ולמטר: "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי". כשם שהשפעתם של הגשמים ותועלתם אינן ניכרות באופן מיידי, אלא הן מתגלות רק לאחר זמן בצמיחה הפלאית של הזרעים ובמאגרי מי התהום, כך גם דברי התורה. התורה פועלת בערוצים סמויים לשימור העם ולאיחוד מושלם של כל חלקיו. רק עם הלומד תורה – הוא עם הנצח. לתורה דרכים תת קרקעיות שבהן היא זורמת ומשפיעה על העתיד כולו.
אם זוכה האדם, מאירה התורה את עיניו והוא מסוגל לראות בה נפלאות. סודות עילאיים עשויים להתגלות לבני אדם אם יזכו להכשיר את כלי נפשם. כגשם המסייע להצמחת העולם כולו, כך גם התורה מסוגלת להביא אור לכל בני האדם ההוגים בה והשומרים את משמרתה.
זאת ועוד, סגולה מיוחדת יש למים. אמנם בלעדיהם אין חיים, ואין כמים חיים להרוות צמא, אולם כל זאת כאשר האדם הוא צמא באמת ומשתוקק להגיע למים. כאשר אין לאדם תחושת צמא, לא גורמים לו המים הנאה כלשהי. ברכת "שהכל נהיה בדברו", נאמרת על שתיית המים רק במקרה שאדם שותה אותם לצמאו ולהנאתו.
דברים אלו נכונים גם ביחס לתורה, שנמשלה למים. אם אדם משתוקק לדברי התורה, והם עבורו כמים חיים, הוא יברך עליהם בוודאי מעומק ליבו ההומה. לא כך הם פני הדברים בהעדר צימאון לתורה. לנוכח זאת מובנת היטב תוכחתו של ירמיהו כלפי העם על שלא בירך על התורה. היה זה, כאמור, סימן להתייחסותם הקרה כלפי התורה עצמה. "לא ברכו בתורה תחילה" – היתה חסרה אהבה לתורה והכרה בערכה, וחסר זה נתן בהמשך את אותותיו בהנהגת העם והביא לחורבן בית המקדש.
באותם דורות עסקו ישראל בתורה, ויתכן בהחלט שהם גם בירכו בפועל את ברכות התורה. הבעיה היתה בכך שהברכה נאמרה רק בפיהם ובלשונם, ואילו ליבם לא היה עימם.
לימוד התורה אינו יכול להיות מנותק מהקשר הנפשי של האדם לנותן התורה. אם ייגש האדם ללימוד התורה בלי להתייחס לקב"ה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, יהיה זה חסר יסודי ביחסו אל התורה ובקשר הנפשי שלו אליה.
תכלית העיסוק בתורה היא הדביקות וההתקשרות אל הקב"ה, ובדורו של ירמיהו חסרה לעם תחושת הדביקות בה`. חסרה היתה האהבה לתורה.
העיסוק בתורה אינו יכול להצטמצם במסגרת הרחבת אופקים ותוספת ידע בלבד ככל מדע אחר. מטרת לימוד התורה לגרום לשינוי רוחני מהותי בלבו של הלומד. בעקבות לימוד התורה, הופך האדם להיות משכן לשכינה. הטעם הערב ותחושת הנועם, המתלווים ללימוד התורה, הינם סממנים חיוניים ללימוד. בלעדיהם הלימוד הינו חסר נשמה. בני דורו של ירמיהו לא השכילו להבין עיקרון זה ולחיות על פיו, ובמצב זה הפך החורבן לבלתי נמנע.