הקמת בית בישראל היא משימה עליונה בחיים, מפני שרק בתוככי המשפחה פורחים החיים ומגיעה ברכה לעם ולאנושות. רק שם מתחנך הדור הצעיר לדבוק בה`. הבית הוא מקדש שבו שותלים ומטפחים יראת שמים, אהבת ה` ובטחון בה`, תוך מילוי תעודת החיים. משימת החיים העליונה אינה באה על פתרונה אלא על ידי האיש והאשה כאחד. לשם כך נטע הקב"ה בלב האדם אהבת איש ואשה למען יתאחדו לשם תכלית החיים, וימלאו ביחד את תפקידם. רק שניהם כאחד קרויים "אדם". והפסוק אומר (בראשית ב`, כ"ד): "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" – להקמת בית משותף, "והיו לבשר אחד" – לישות אחת.
הקידושין הם קישור בלעדי של האשה לאיש, קידוש נכונותה להתמסר לבעלה. בנישואין נושא האיש את האשה, מכניס אותה אל ביתו ומייסד את הנדבך הראשון להגשמה המשותפת של ייעוד החיים בבית המשפחה.
הקידושין נעשים בדיבור ובמעשה המגלם את הדיבור. האשה מקודשת לאיש בשעה שהוא נותן לה טבעת בפני שני עדים כשרים ואומר לה: `הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל`.
עם הקידושין הושלם הקניין האישי; האיש נעשה מאורס והאשה מאורסת. אולם כל עוד לא הושלמה הקמת הבית על ידי הנישואין, לא נשלמה המשימה.
ההשלמה נעשית על ידי "חופה". החופה מקיפה את האיש והאשה יחד. זהו תיאור וסמל לבית שהם עומדים להקים, אשר יקיף את פעילותם המשותפת. בהכניסו את האשה המקודשת לו תחת החופה, משלים האיש את הנישואין. יש הפורסים יריעה על גבי ארבעה עמודים והחתן והכלה עומדים תחתיה; ויש נוהגים שהחתן מתעטף בטלית, ובו בזמן הוא פורס אותה על הכלה, כשהציצית מזכירה את כל מצוות ה` כייעוד החיים.
בשעה זו נכנסות לתוקפן כל הזכויות והחובות הנובעות ממושג ה"בית". חובות הבעל כלפי אשתו כתובים בשטר מיוחד, הנקרא "כתובה" ונקראים בפניו תחת החופה. אין לדור עם אשה ללא כתובה, ואובדן הכתובה במשך חיי הנישואין מחייב כתיבת כתובה חדשה.
הערכה רבה רוחשים ביהדות לאשה בישראל, ומגדירים אותה ככוהנת בביתה. על הבעל להתייחס אליה באהבה, בכבוד וביקר, כדברי חז"ל: "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו… עליו הכתוב אומר: `וידעת כי שלום אהלך`" (יבמות ס"ב, ע"ב). האיש יוקיר את אשתו כמי שעושה אותו לאדם שלם, כעמוד התווך של ביתו. עליו לאהוב אותה, לכבד אותה ולשמור לה אמונים. רק אהבה, כבוד ואמון הדדיים ישלימו את אשר יסדו הקידושין, ורק שיתוף של אהבת ה`, יראת ה` ובטחון בו ישלימו את הבניין שהניחה לו החופה יסוד.
ההתקשרות ההדדית בין איש לאישה נקראת בלשון הקודש בשם "נישואין". משמעות השורש נש"א הוא העלאה והתרוממות.
הנישואין הינם הצעד האציל ביותר של האיש, והם גם מבחן האמת של האישה. במסגרת ביתם ניתנים לאיש ולאישה כאחד יכולת ושדה פעולה להגשמת הערכים והאידיאלים הנעלים ביותר. קשר הנישואין כולל את כל ההיבטים של יחסי אנוש: אורך רוח, אדיבות ונימוס, תבונה ותושיה, התחשבות הדדית, איפוק והבלגה – כל אלו הם יסודות חשובים לבניין חיי נישואין מאושרים.
החירות היא פסגת החיים המשותפים של שני בני הזוג. חירות פירושה: אפשרות מירבית לגדילה ולהתפתחות בצוותא, ללא תנאים מגבילים ומפריעים. חירות פירושה גם החובה והזכות כאחד, לגדול ולהתקדם בכיוון החיובי.
טקס הכלולות הוא הבסיס לחיי הנישואין. הוא הצעד הראשון והקובע, המאפשר לבני הזוג להתחיל את חייהם החדשים והמשותפים, ליצור ביניהם אחדות מלאה ולצעוד יחדיו. אולם עליהם לזכור, כי לאחר כניסתם לחופה עדיין ארוכה הדרך לפניהם עד שיזכו להגיע אל שיא הבשלות והגדילה המשותפת. על ידי הנישואין נעשות שתי זהויות נפרדות לזהות אחת המבוססת על הבנה הדדית ועל עשייה מאוחדת. מתוך שני "אני" מתהווה וצומח "אנחנו" אחד.
במצב חדש זה אסור לבני הזוג לקפוא על שמריהם. עליהם להתפתח בכוחות משותפים ומתוך הרמוניה מלאה. רק כך תהיה שאיפת הגדילה המשותפת בת קיימא, ותצמיח פירות משובחים.