תחום כשרות המאכלים הוא נושא רחב שמכיל בתוכו כמה מושגי יסוד: טהור וטמא, כשר וטרף, מותר ואסור. במבט ראשוני נדמה שאלו מושגים חופפים, אך למעשה הם שונים. לכל תחום מתחומי המזון יש הגדרות משלו, והכול נכלל במסגרת כשרות המאכלים.
_x000D_
על בעלי חיים שאינם מותרים באכילה אומרת התורה: "טמאים הם לכם", ומפרטת (ויקרא פרק י"א) מהם סימני הטהרה – מעלי גרה, מפריסי פרסה ושוסעי שסע. בעלי חיים שאין להם את כל הסימנים הללו אסורים באכילה, טמאים הם לנו. סימני הטהרה של הדגים הם – סנפיר וקשקשים. שני הסימנים האלה חיוניים כדי לקבוע כי הדג כשר לאכילה. ביחס לעופות מביאה התורה רשימה של עופות שאינם כשרים לאכילה, מבלי לפרט מהם סימני הטהרה שלהם, אולם חכמינו הבהירו גם את סימני הטהרה שלהם.
_x000D_
כל הדינים הללו אמורים לפני שמתייחסים לאופן הכשרת הבשר לאכילה על ידי שחיטה ומליחה, ולפני שנוגעים בנושאים של נבלה וטרפה. בתורה קיימת הבחנה בסיסית והיא – שיש מיני בעלי חיים המותרים באכילה ויש האסורים. בעלי החיים הטהורים, המותרים באכילה, הם אלו שאינם טורפים, והם בדרך כלל בעלי החיים המבוייתים – השור והפרה, הכבש והעגל, העז והגדי, התרנגולת, היונה, הברבור והברווז. אליהם מצטרפים אוכלי עשב שונים, כמו הצבי. גם בתחום העופות, צפורי הטרף – הנשר, הפרס והנץ – אסורות באכילה.
_x000D_
אף שחוקי הכשרות הם מצוות שאיננו מבינים את טעמן האמיתי והעמוק הגנוז בסתרי התורה, ניסו גדולי הדורות, כל אחד בדרכו, להסביר מדוע אסרה התורה את אכילתם של בעלי חיים מסויימים והתירה את האחרים. הרמב"ם סובר שכל מה שנאסר באכילה מן התורה מזיק לגוף.
_x000D_
לעומתו קובע הרמב"ן שמאכלים אסורים מזיקים לנפש, כיוון שהם משאירים משקע שלילי בטבעו של האדם. כך גם ניתן להבין מדוע נאסר הדם באכילה: כי "הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כ"ג). באכילת הדם עלולה הנפש להינזק ממידות רעות ואכזריות.
_x000D_
חכמינו קבעו כי האדם האוכל מאכלים אסורים, כגון טרפות, נבלות וכדומה – מחוללת אכילה זו מהפכה שלילית בלבו.
_x000D_
כידוע, קיימת בלבו של כל יהודי נקודה פנימית, זיק יהודי שאינו כבה לעולם. ניתן לזהות אותו בעתות פחד, מצוקה או שמחה פתאומית. בשעות אלו חש האדם לעתים קרובות תחושה של קשר בלתי אמצעי אל ה`, אבינו שבשמים. סיפורים אין ספור סופרו על אירועים מסוג זה שאירעו לאנשים שבחיי השגרה היו רחוקים מהיהדות.
_x000D_
מאכל אסור גורם לאטימות רוחנית של האדם. הנקודה היהודית מתכסה בכיסוי נוסף, והיא תתקשה יותר מבעבר להתגלות במלוא תפארתה. מחיצה נוספת הוקמה בין האדם לאביו שבשמים. לאותו אדם יהיה קשה יותר להתרגש לנוכח גילוי רוחני, להתפעל מרעיון תורני או לצעוד צעד כלשהו לכיוון היהדות.
_x000D_
יש שכתבו שאיסורי המאכלים נועדו, בין היתר, כדי לשמור על עמנו מהתבוללות. באמצעות השולחן הטהור וההקפדה על דיני הכשרות, שומר העם היהודי על ייחודו, על כושר הישרדותו ועל אי התערבותו בין העמים.
_x000D_
לעומתם שוללים מפרשים רבים את הניסיון להעניק לאיסור אכילת בעלי חיים מסויימים הסבר הגיוני בעל משמעות רפואית, רוחנית או פסיכולוגית. לדעתם, אין דינים אלה בגדר "משפטים" – מצוות שכליות, אלא בגדר "חוקים" – מצוות שמעיות, שאין אנו יורדים בהן לסוף דעתו של הקב"ה, שאסר את אלו והתיר את האחרים. בפרישה ממאכלים טמאים אנו מקיימים את רצון אבינו שבשמים כדי שנהיה מיוחדים משאר האומות (ויקרא כ`, כ"ו): "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". אין הבדל בין בעלי חיים טהורים לבין בעלי חיים טמאים, אלא שרצונו של הבורא הוא שנקיים את מצוותיו, ובכך נשלוט על תאוותינו. המצוות ניתנו לצרף בהן את הבריות, לזכך את בני האדם ולרומם אותם.
_x000D_
קיים כלל הלכתי הקובע: "היוצא מן הטהור – טהור, היוצא מן הטמא – טמא". הקביעה כי בעל חיים מסוים הוא טמא או טהור, אינה נוגעת רק לאכילת בעל החיים עצמו, אלא גם לאכילה של כל מה שיוצא ממנו. כשרות התוצרת של כל בעל חיים – כמו ביצים בעופות, וחלב ומוצריו ביונקים – תלויה בכשרות המקור. אם החלב נובע מבעל חיים טהור, כמו חלב פרה או חלב כבשה – החלב מותר בשתייה, וגם החמאה והגבינה המיוצרות ממנו כשרות הן לאכילה. אך אם מוצרים אלו באים מבעל חיים שאיננו טהור – גם הם אסורים עלינו באכילה.
_x000D_
גם בבעל חיים המותר באכילה יש תהליך ממושך – בעיקר אם מדובר בעוף או בבהמה – עד שיהיה בשרו מותר באכילה: יש לשחטו כדין, לבדוק אם אינו טרפה, לנקר את חֵלב הבהמה, למלוח את הבשר כדי להוציא את הדם שנבלע בו, ורק לאחר סיום כל הפעולות יהיה הבשר מותר באכילה.

_x000D_