בשנת התק"ע (1810) נולד בליטא רבי ישראל ליפקין מסלנט מחולל תנועת המוסר.

תנועת המוסר נועדה בראש ובראשונה לעולם הישיבות, אבל הרעיון מכוון, למעשה, לכל אחד ואחד מבני עמנו. מטרתה של התנועה, להחדיר ללב כל אדם עקרונות וערכים מעולם המוסר היהודי ולהשביח את מערכת היחסים שבין אדם לחברו.

בנפש האדם קיימות תכונות שליליות רבות, הפוגמות בטוהר נפשו ומעכירות את יחסו לזולת. האדם עצמו אינו מודע לכך, שכן מרוץ החיים אינו מותיר לו פנאי להתבונן אל פנימיותו. אם רק היה האדם עוצר לרגע כדי לעשות בדק בית בנפשו, היתה אישיותו נבנית לתלפיות.

אין כוונת תנועת המוסר לרכישת תכונות נפש נדירות. כוונתה לתיקונן של המידות שאנו נתקלים בהן יום יום: ענווה מול גאווה, אמת מול שקר, צניעות מול ראוותנות, רחמנות מול אכזריות, נדיבות מול קמצנות, מתינות מול כעס. אם האדם ירכוש מידות אלו, יהיו חייו בעולם הזה וגם חיי הסובבים אותו איכותיים יותר. חכמינו זכרונם לברכה כבר אמרו בפרקי אבות (ב`, כ"ח): "הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הזדככות מאותן מידות מזכה אותו בחיים בעלי אופי נאצל.

דרישות המוסר קוראות לבחינה עצמית. האדם עומד לביקורת עצמית. הוא העד, הוא התובע והוא השופט. אם האמת מדריכה אותו, הוא לומד לזהות נטיות דקות של כשלון, כשבצידו דרכי תיקון.

תנועת המוסר הקימה `בתי מוסר` בהם יתבודדו האנשים עם נפשם ויצליחו להתעלות.

בית המוסר הוא מקום שהוקצה במיוחד עבור לימוד המוסר. לבית המוסר יכול היה לבוא האדם לצורך לימוד אישי, לשעה של התבוננות פנימית ולחשבון נפש. יכולים לבוא גם רבים לשיחת התעוררות, ואפילו לשירה שיש בה השתפכות הנפש. חבורות לומדי המוסר היו מתכנסות בבין השמשות שלפני צאת השבת. היו לומדים מוסר עד צאת הכוכבים, ואז היו מתפללים ערבית בחמימות הלב.

רבי ישראל מסלנט רצה לפתוח בתי מוסר בכל קהילה יהודית. הוא קיווה שאישים תורניים בעלי שיעור קומה יבואו לשם וירצו על עולם המוסר ועל הערכים הנכונים, וכך ישפיעו על כלל הציבור. בפועל, היכה הרעיון שורשים בעיקר בעולם הישיבות. בכל ישיבה ממונה אדם אחראי על הטמעת יסודות המוסר בלב התלמידים. אדם זה נקרא "מנהל רוחני" או "משגיח" והוא אדם שיש לו כישורי חינוך ומשמש כפדגוג. תפקידו לעצב את דמותם המוסרית של התלמידים, ללמדם עקרונות מוסריים ולהדריכם בדרך העולה.

עד היום מקובל בעולם הישיבות שמחצית השעה בכל יום, מוקדשת ללימוד מוסר. בחודש אלול לומדים מוסר פעמיים ביום. כשמטרת הלימוד היא, כמובן, ליישמו הלכה למעשה.

בישיבות מתנהלת שיחה מוסרית הנאמרת על ידי ה"משגיח" ומושמעת לכלל תלמידי הישיבה. מלבד השיחות הכלליות מתנהל "ועד" לקבוצות קטנות יותר. לשיחות ה"ועד" מגיעים רבים עם פנקס, שבו רושמים את ההחלטות המתקבלות בסיום כל התוועדות, ומקפידים ליישמן בפועל. ההחלטות נוגעות ליישום עקרונות המוסר כגון: לא להגיב לעלבונות, לסייע כל יום לחבר ועוד.

השיחות הכלליות, יחד עם שיחות הוועד ויישום המסקנות שהוחלט עליהן, תורמים תרומה מכרעת לחינוך ולעיצוב אישיותם של בני התורה.

רבי ישראל מסלנט השאיר מאמרים ואמרות מחכימות. בין שלל אימרותיו הוא אמר, כי כל אחד מאיתנו צריך לדאוג לעולם הבא של עצמו ולעולם הזה של זולתו. אלא שלא אחת אנו הופכים את היוצרות – דואגים לעולם הבא של הזולת, שהוא יתנהג בסדר, ואילו לעצמנו אנו דואגים לעולם הזה…

אחד מרעיונות תנועת המוסר הוא, שאפשר ללמוד מכל דבר, מכל מאורע ומכל מעשה. פעם צעד רבי ישראל ברחוב בשעת לילה מאוחרת, ולפתע הבחין בנצנוץ אור. הוא התקרב אל מקור האור וראה סנדלר יושב בבקתתו ומתקן נעליים לאור הנר. "מדוע אתה עובד בשעה כה מאוחרת?" תהה רבי ישראל. "כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן", ענה הסנדלר. רבי ישראל נפעם מתשובתו של הסנדלר, ואימץ את האימרה כדרך חיים: "כל עוד נר הנשמה באפי – נר ה` נשמת אדם – כל עוד אני חי, אני יכול לתקן את דרכי, ולעלות על הדרך הטובה בעיני אלוקים ואדם".

תנועת המוסר לא שאפה למהפכנות ודחתה כל רעיון "חדש" שאינו מבוסס במקורות. היא נאחזה ברעיונות ישנים-קדומים, אולם היא יצרה גישה חינוכית איך להקנות את הרעיונות ואיך להופכם לקניין בנפש. כאן היו לתורתו של רבי ישראל חידושים, ולא בכדי אמרו שאין בתנועת המוסר משום מהפכה רעיונית, אך יש בה מהפיכה נפשית.

הלימוד המוסרי שואף להתערות בנפשו של האדם, לעדן אותו ולהוות חלק ממנו. אם הנפש מתפעלת מהרעיון, נוצר בה רושם עמוק, מעין חריטה וחקיקה. כשהרשמים מתרבים, מצטיירת תמונה בנפש ונוצר שינוי. כל התפעלות מותירה רושם, אמנם רושם קל, אך צרוף הרשמים מצטרף לחשבון גדול.