התורה מונה את חובותיו של הבעל כלפי אשתו (שמות כ"א, י`): "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע". שארה – מזונותיה, כסותה – בגדיה, ועונתה – יחסי אישות. שלושת דברים אלה חייב הבעל להעניק לאשתו. על בסיס התחייבויות אלו תוקן נוסח שטר הכתובה.
שטר הכתובה הוא נכס צאן ברזל במסגרת הנישואין בישראל. הוא חלק בלתי נפרד מכל חתונה.
התנאים, חכמי המשנה, נחלקו ביניהם בסיבת תקנת הכתובה. יש הסוברים שהיא תוקנה על ידי חז"ל במטרה להגן על הנשים, שלא יהיה קל לגרשן, מאחר שעל המגרש את אשתו מוטל חוב לשלם לה סכום כסף גדול. לעומתם יש הסוברים שחיוב הכתובה לאשה בנישואיה הראשונים הוא מן התורה, כחלק ממעשה הנישואין, וחכמים תיקנו כתובה לכלל הנשים ואסרו לזוג להתייחד ללא כתובה.
הכתובה מחייבת כחוזה לכל דבר. אין היא חוזה בין החתן לכלה, אלא שטר התחייבות חד-סטרי של חתן לכלתו, של איש לאשתו. הרמב"ם סובר ששמעון בן-שטח, שהיה נשיא הסנהדרין בימי בית שני בתקופת אלכסנדר ינאי, הוא זה שקבע שכל הנכסים של אדם – מקרקעין או מיטלטלין הנמצאים תחת ידו – יהיו משועבדים מיום הנישואין לפירעון הכתובה במקרה של גירושין או במקרה של פטירת הבעל. הכתובה היא מעין פוליסת ביטוח חיים של האישה.
מאחר ששפת העם היתה אז ארמית, ורק תלמידי חכמים ידעו את לשון הקודש, שהיא השפה העברית, ניסחו את הכתובה בארמית, כדי שהיא תהיה מובנת להמון העם.
שני עדים כשרים חותמים על שטר הכתובה ומקנים לה תוקף הלכתי וחוקי. את המחוייבות קונים מן החתן "בקניין סודר", אותו קניין המוזכר במגילת רות. הקניין נותן תוקף למעמד ומבטיח את המחוייבות של החתן לנאמר בשטר הכתובה.
בכתובה מתחייב הבעל לאשתו גם כי, בעזרת ה`, אעבוד ואפרנס, אדאג לך למזון, לכסות ולדיור. גם במקרה שהבעל ימות ראשון, והאישה תיוותר באלמנותה, היא תמשיך להתפרנס מנכסי בעלה. נוסף לכך, מתחייב הבעל לתת סכום מסוים במקרה שיחליטו בני הזוג להתגרש. רצוי לנקוב בסכום סביר, לא סכום של מה בכך, אבל כזה שאפשר לעמוד בו. "הסכום הנקוב יהיה עומד לרשותך", מתחייב החתן, "וממנו יהיה לך עתיד כלכלי מבוסס".
אסור לזוג נשוי לשהות בבית אם אין ביד האשה כתובה המבטיחה את זכויותיה. את הכתובה קוראים מתחת לחופה לאחר ברכת האירוסין וענידת הטבעת, עוד בטרם תאמרנה שבע ברכות הנישואין, ובמעמד זה מקבלת האשה את הכתובה לידה.
חכמים הקפידו בנושא הכתובה לא רק משום שהיא מבטיחה את זכויותיה של האישה, אלא גם כדי למנוע גירושין פזיזים ברגעי משבר בחיי הנישואין, כפי שמבטאים זאת חז"ל: "שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה".
מדין התלמוד הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה. מקובל להוסיף `תוספת כתובה` במטבע הנהוג בשעת החתונה.
חכמינו שקדו על רווחתה של בת ישראל ועל זכויותיה, והסדירו את כתובתה כנכס אישי שלה וכערובה לחיים מאושרים עם בן זוגה. כל זאת בזמנים שבהם שלטו הבערות והעריצות בעמי העולם, והאשה נחשבה כנכס אישי של בעלה ואיש לא דיבר על זכויותיה.
חוקי התורה הקדימו באלפיים שנה את `הקידמה`…