שנים רבות לפני חורבן בית המקדש הזהירה התורה את העם מפני בואו של עתיד הצופן בחובו אסון. הנביאים היתרו בעם כדי למנוע את בוא הרעה. אך האזהרות לא נקלטו בלב העם, והחורבן הפך לעובדה, שממנה אנו סובלים עד עצם היום הזה.
איש לא יכול היה לטעון כי לא ידע שכך עלול לקרות. התורה הודיעה באמירה מפורשת שחטאי העם יובילו לחורבן זה: "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כ"ו, ל"א).
התורה שניבאה מראש את החורבן, גם ביארה מהו התהליך שיוביל אליו: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד`, כ"ה). התיישנות זו עלולה להוביל לעשיית מעשים הרעים בעיני ה`.
ההתיישנות שהיתה הגורם לחורבן, מהווה ניגוד לתחושת ההתחדשות שצריכה לאפיין את עם ישראל.
רגשות ההתפעלות מחסדי ה` שהורעפו על העם בשפע רב בעת כניסתם לארץ ישראל, הלכו וקהו. גם הרשמים החזקים נחלשים ונשכחים במרוצת הזמן.
המצווה הראשונה שנצטוו עליה ישראל, כמפתח ראשי לגאולת מצרים, היתה: "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות י"ב, ב`). אורו המתחדש של הירח מדי חודש בחודשו, הוא הקובע את תאריכי החגים, ואת הלוח העברי. נרמז כאן, כי סגולתו העיקרית של עם ישראל היא בחידוש התמידי ובצעידה לקראת הגאולה השלמה שתחדש את פני תבל.
לנוכח העובדה שתפקידנו להשתדל לבל יתיישנו הלקחים והחוויות הרוחניות, מדריכה אותנו התורה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" (דברים ו`, ו`). המילה "היום" מלמדת שתהיינה המצוות בעינינו כצו חדש של המלך, שהכל רצים לקראתו. גם את הפסוק: "היום הזה נהיית לעם לה` אלוקיך" (דברים כ"ז, ט`), מפרשים: "בכל יום יהיו בעיניך, כאילו היום באת עמו (עם ה`) בברית".
כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר מבחינה רוחנית, הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות לההפך לסדרות של מעשים חיצוניים, חסרי חיות פנימית. כדברי הנביא: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כ"ט, י"ג).
באותה מידה עלולה ההתיישנות לפגוע ביראתו של האדם מפני העבירות. חכמינו קבעו: "עבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו" (יומא פ"ו, ב`). כלומר, אם אדם שונה בחטאו פעמיים, חטא זה נראה בעיניו כהיתר. גם עוונות חמורים עלולים לקבל "הכשר" דמיוני, בעקבות כישלון חוזר.
כאשר אדם אינו מסוגל להחלץ בכוחות עצמו מן החטא, עליו לקבל סיוע מן החוץ. זהו תפקידה של התוכחה. ואכן, למען מטרה זו נשלחו נביאים לעם ישראל – להוכיח, להתריע ולהזהיר. אולם, לא כל העם שמע לדברי הנביאים, וחלקם, כמו ירמיהו, נרדפו ע"י השרים והעם. ירמיהו הנביא עצמו הושם בבית הכלא עקב נבואות החורבן שניבא.
שבת זו, `פרשת דברים`, נקראת "שבת חזון" על שם ההפטרה הלקוחה מספר ישעיהו פרק א`, והפותחת במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ". בנבואה זו, שנאמרה עשרות שנים לפני החורבן, מוכיח הנביא ישעיהו את העם: "הסירו רוע מעלליכם… חידלו הרע!" ומזהיר על גורל הארץ: "ארצכם שממה, עריכם שרופות אש…"
לעומת זאת, לכשישובו בתשובה מבטיח להם הנביא: "אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו!" בידכם הדבר, אם תחרב ארצכם, חלילה, או תישאר על תילה ותתן את פריה.