יש מצוות שאי אפשר לקיימן ביחידות, אלא צריך מניין של עשרה יהודים בוגרים כדי לעשותן.
אחת ממצוות אלו היא תפילה בציבור. אמנם התפילה נושאת חותם אישי, כפי שמתבטא הדבר בתפילת האבות – אברהם, יצחק ויעקב, בתפילת חנה, אם שמואל, ובתפילות רבות המוזכרות בתנ"ך ומהוות מקור לקביעת דפוסי התפילה והלכותיה, אך למרות האופי האישי של השופך שיח לפני ה`, קיימת חשיבות רבה לתפילה בציבור. נוסח רוב התפילות נקבע בלשון רבים, יען שכוחו של הציבור רב הוא ואנו נושאים תפילה עבור כלל ישראל.
העיקרון ש"כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כ"ו), כלומר, שלכל אחד מישראל יש אחריות ציבורית – בא לידי ביטוי בתפילה בציבור דווקא. גם תפילות הווידוי וה"תחנון" נקבעו בלשון רבים – "אשמנו", "על חטא שחטאנו לפניך" ועוד. בספר חסידים (סימן תרס"ג) נאמר: "מי שאינו מעלה על הלב את צער חברו ועלבונו – אינו נענה".
התפילה מתקבלת על ידי ה` גם כאשר האדם מתפלל ביחידות. אולם, תפילת ציבור מתקבלת ביתר שאת וערכה רב יותר. במסכת ברכות (ז`, א`) דרשו חכמינו זכרונם לברכה את הפסוק: "ואני תפלתי לך ה` עת רצון" (תהלים ס"ט, י"ד), אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים".
קיימת מעלה נוספת לתפילה בציבור, נאמרים בה קדיש, קדושה, "ברכו", ברכת כהנים, קריאת התורה ועוד. דברי קדושה אלו אינם נאמרים בתפילת היחיד.
על האדם להשתדל מאד לבוא לבית-הכנסת בזמן, כדי להתפלל את כל התפילה עם הציבור.
עיקרה של תפילה בציבור הוא שהאדם יתפלל את תפילת `שמונה עשרה` בלחש עם הציבור. לכן, מי שאיחר לבוא לתפילה ישתדל, אם הדבר אפשרי, להספיק להגיע לתחילת תפילת `שמונה עשרה` יחד עם הציבור.
מי שאינו יכול לבוא ולהתפלל בציבור בבית-הכנסת, וגם אינו יכול לכנס עשרה אנשים שיתפללו עמו בביתו, ישתדל להתפלל באותה שעה שהציבור מתפללים, כי אותה שעה היא עת רצון.
כשם שהתפילה בציבור מחייבת מניין של עשרה אנשים, כך גם אמירת קדיש – נעשית רק במעמד עשרה אנשים. מצוות נוספות הנעשות רק במניין: קריאת התורה, קריאת המגילה ועוד.
מנין אנו יודעים שכל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה?
נצטווינו בתורה על מצוות קידוש השם, וכפי שנאמר (ויקרא כ"ב, ל"ב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כמה אנשים צריך כדי שיהיה הקב"ה בתוך בני ישראל, ותשרה קדושתו עליהם? – עשרה, שנאמר בתהלים (פ"ב, א`): "א-לוקים נצב בעדת א-ל". הקב"ה מופיע ב"עדה", משרה את שכינתו בתוך עדת אנשים המתוועדים לשם שמים.
מנין אנו יודעים ש"עדה" מונה עשרה אנשים? לאחר ששלח משה רבנו שנים עשר מרגלים לרגל את הארץ ולתור אותה, חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, מלבד שניים – יהושע בן נון וכלב בן יפונה. באותה שעה פנה הקב"ה למשה ואמר לו (במדבר י"ד, כ"ז): "עד מתי לעדה הרעה הזאת", מכאן אנו יודעים שהמושג "עדה" מכוון לקבוצה של עשרה אנשים, שהרי שניים מתוך תריסר המרגלים לא הוציאו את דיבת הארץ רעה. רק עשרה היו ב"עדה הרעה".
מאחר שנאמר: "אלוקים נצב בעדת א-ל", אנו יודעים שהוא משרה את שכינתו על עשרה אנשים, ומכאן אנו לומדים על הצורך להתאסף במניין לכל דבר שבקדושה.
"מנין" הוא צירוף של עשרה אנשים (או יותר) מגיל בר מצוה ומעלה, המתפללים יחד. לצירוף המנין, צריך שכל עשרת האנשים יהיו במקום אחד וששליח הציבור יהיה עמהם.
כאשר יש מנין עשרה במקום אחד והם אומרים קדיש וקדושה, מי ששומע אותם יכול לענות עמהם, ואפילו כאשר הוא נמצא במקום אחר. הטעם הוא שמכיון שיש עשרה במקום אחד שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים.