בתום ארבעים שנות נדודים במדבר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל. כל שבט קיבל נחלה בארץ. כולם, מלבד שבט לוי. בני שבט לוי לא קיבלו נחלה משום שיש להם תפקיד חשוב בחיי העם. הם משרתיו הרוחניים, והם פועלים בשליחותו בעבודת בית המקדש. הלוויים הם השוערים והמשוררים, והכהנים הם מקריבי הקורבנות. תפקיד נוסף וחשוב ניתן להם: ללמד את העם תורה ודעת.
_x000D_
_x000D_
משה רבנו הגדיר את תפקידם (דברים ל"ג, י`): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". בני שבט לוי שימשו כמורי העם, ולא היה להם פנאי לעבד שדות. ולכן אומרת התורה (במדבר י"ח, כ"ג): "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה".
_x000D_
_x000D_
כל שבט הפריש מנחלתו מספר ערים למגורי הלוויים, כדי שהם ישבו בתוכו ויורו לבניו דעת. לבני שבט לוי ניתנו ארבעים ושמונה ערים לגור בהן ברחבי הארץ. אך ממה התקיימו בני השבט? במה הם פירנסו את משפחותיהם?
_x000D_
_x000D_
כאן אנו מגיעים למושג "תרומות ומעשרות". התורה מונה עשרים וארבע מתנות כהונה שבני ישראל נתנו לכהנים (במדבר פרק י"ח). אחת מאותן מתנות היא התרומה. בפרשת שופטים אומרת התורה (דברים י"ח, ד`): "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו".
_x000D_
_x000D_
מן התורה שיעור התרומה הניתן לכהן הוא לפי רצונו של כל אדם. בכל אופן חכמים קבעו שלושה שיעורים: עין יפה – מתנתו של הנותן ביד רחבה – היא אחד מארבעים, כלומר, 2.5% מהיבול. עין בינונית – מתנתו של האדם הממוצע – היא אחד מחמישים, 2% מהיבול, עין רעה – מתנתו של הכילי – היא רק אחד משישים, כ-1.6%.
_x000D_
_x000D_
החקלאות, עבודת האדמה, נרתמה בארץ ישראל למרכבת השאיפה הרוחנית המעדנת את החיים. כיצד שואפים וחותרים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים? כיצד מנשאים את ההנאה הטבעית לדרגה נאצלת של קדושה? ערכים נעלים אלו לומד החקלאי היהודי מכל שיבולת של שדהו ומכל פרי הצומח בבוסתנו. כל הצומח, פורח, גדל ומבשיל על אדמה יהודית – פורח למען הרוחניות, למען חיים אציליים על פי התורה ולמען אהבת האדם. הקב"ה קשר את תורתו המאלפת בכל שלב ושלב של חיי האדם, במיוחד בשטחים רגישים שבהם מתעוררות נטיות הרכושנות וההנאה, הם היצרים האפלים של אנוכיות ותאווה, אויבי היעוד האלוקי.
_x000D_
_x000D_
זוהי תורת התרומה והמעשר. בשבת העם היהודי על אדמתו, שינתה מערכת זו את אופי העם בתרגולת מתמידה. היא פתחה את לבו לראות את צורכי הזולת ולהבחין בהם.
_x000D_
_x000D_
הלוויים קיבלו "מעשר ראשון". כך אומר הקב"ה לישראל (במדבר שם כ"א): "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אהל מועד". המעשר הוא שכרו של הלוי חלף עבודתו הרוחנית.
_x000D_
_x000D_
גם על הלוי לתת לכהנים עשירית מן המעשר הניתן לו. מתנה זו נקראת "תרומת מעשר", ככתוב בתורה (שם פסוק כ"ו): "ואל הלוויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרמותם ממנו תרומת ה` מעשר מן המעשר".
_x000D_
_x000D_
בימינו משפחה ממוצעת מפרישה אחוזים מסויימים מכספה לשכר הלימוד של ילדיה; ואילו בתקופת בית המקדש היה זה שכרם של הכהנים ושל הלוויים, מלמדי התורה בעם – התרומה והמעשר.
_x000D_
_x000D_
נוסף על כך, היתה חובה להפריש הפרשה נוספת מן היבול. הפרשה זו נקראת "מעשר שני". מעשר זה אינו ניתן לא לכהן ולא ללוי. את פירות המעשר השני העלו בעלי התבואה לירושלים. שם היו הם ובני משפחתם אוכלים את הפירות. מטרת העלאת הפירות לירושלים היא: "למען תלמד ליראה את ה` אלקיך כל הימים". השהייה בצל עבודת בית המקדש וההסתופפות בצל חכמי הסנהדרין, משרה רוח טהרה על העולה לירושלים, והוא חוזר לביתו עם מטען חדש של יראת ה`.
_x000D_
_x000D_
הפרשת "מעשר שני" נוהגת ארבע פעמים בכל מחזור של שמיטה, היינו בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית מתוך מחזור של שבע שנים. בשנתיים שבהן לא הופרש "מעשר שני" – בשנה השלישית ובשנה השישית – לא העלו את היבול לירושלים אלא נתנוהו לעניים. במקום "מעשר שני" נתנו "מעשר עני". פעמיים בשבע שנים נמסרו עשרה אחוזים מהיבול לצדקה, כחסד לעניים.
_x000D_
_x000D_
הצדקה מתוארת בפי הנביא כזריעה: "זרעו לכם לצדקה" (הושע י`, י"ב). בביטוי זה מקופלת המשמעות שכשם שהזריעה מצמיחה פי כמה וכמה ממה שהושקע בה, כך גם סגולת הצדקה עשויה להניב פירות רבים ביותר. הצדקה והחסד הם הדברים הבולטים שהאדם אוכל את פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
_x000D_
_x000D_
לא ניתן לפגוש באיכר שיצטער על החיטים שזרע בקרקע והניבו יבול לתפארת. אף איכר בר דעת לא יאמר, שאלמלא אותה זריעה, יכול היה להיות עשיר יותר, שהרי היה בידו היבול המבורך ועוד שק חיטים…
_x000D_
_x000D_
במבט זה יש להביט גם על מתן הצדקה. אלמלא סאת הצדקה ש"זרע", לעולם לא היה מגיע לְמה שהגיע, לעולם לא היה "קוצר" רווחים כה נאים.
_x000D_
_x000D_
בשנה השביעית, היא שנת השמיטה – אין מערכת של נתינת תרומות ומעשרות. בשנה זו כולנו – כהנים, לוויים וישראלים, עשירים ועניים – שותפים שווים בפרי האדמה. כל השדות הן הפקר, וקיימת שוויוניות מלאה בחלוקת התוצרת החקלאית.
_x000D_
_x000D_
מצוות תרומות ומעשרות באות להזכיר לאדם כי השפע שבידו ניתן לו כפיקדון ממרום, וכי הוא שליח של הבורא לדאוג לפרנסתם של מעוטי היכולת. אדם הנוהג לחלק חלק ממה שניתן לו ממרום לאחרים, ראוי להמשיך להחזיק באותו שפע שנפל בחלקו. זאת ועוד, הבורא מתגמל את התורמים ומשרה ברכה במעשי ידיהם, כנאמר בתורה (דברים י"ד, כ"ב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", מכפל הלשון למדו חכמינו: "עשר בשביל שתתעשר", מובטח לך שתתעשר מנתינת מעשר.
_x000D_