מצוות הצדקה מייחדת את אופיו הייחודי של עמנו, הנאמן למורשת של דאגה לזולת וסעד לנזקקים, תוך הדגשה שהתכונה החשובה ביותר שבה ידבק האדם היא "לב טוב".
דרך זו הנחיל לנו אברהם אבינו, אשר מידת החסד שלו באה לביטוי הן בהכנסת אורחים, הן בתפילה להצלת אנשי סדום והן במסירות נפש למצות פדיון שבויים. לא רק גמילות חסד מאפיינת אותו, אלא גם מצוות הצדקה, כפי שמעיד עליו הקב"ה (בראשית י"ח, י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה`, לעשות צדקה ומשפט".
מתן הצדקה מתואר בפי הנביא כזריעה: "זרעו לכם לצדקה" (הושע י`, י"ב). בביטוי זה מקופלת המשמעות, שכשם שהזריעה מצמיחה פי כמה וכמה מאשר הושקע בה, כך גם סגולת הצדקה עשויה להניב פירות רבים ביותר. הצדקה והחסד הם מהתחומים הבולטים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
לא ניתן לפגוש באיכר שיצטער על החיטים שזרע בקרקע והניבו יבול לתפארת. אף איכר בר דעת לא יאמר שאלמלא אותה זריעה, יכול היה להיות עשיר יותר, שהרי היה בידו היבול המבורך, ועוד שק חיטים נוסף…
במבט זה יש להביט גם במתן הצדקה. אלמלא סאת הצדקה ש"זרע", לעולם לא היה מגיע למה שהגיע, לעולם לא היה "קוצר" רווחים כה נאים.
מלבד מצוות צדקה המחייבת לספק לעני די מחסורו אשר יחסר לו, אנו מוצאים במניין תרי"ג המצוות שורה ארוכה של מצוות שתכליתן לסייע לנזקקים ולתמוך בחלשים. המשותף לרבות ממצוות אלו, הכלולות תחת השם "מתנות עניים", שהן מחייבות כל אדם להפריש חלק מתנובת שדהו לטובת מעוטי יכולת. התורה קובעת שאותן "מתנות עניים" שייכות מלכתחילה לאלו הראויים לקבלן. גם בהיותן מונחות בשדה, אין הן שייכות לבעל השדה, אלא לעניים ולמעוטי היכולת. באופן נתינה זה נמנעת מן העניים הבושה, הכרוכה בחיזור על הפתחים.
הסיבה הגלויה לעין של ציוויים אלו, היא רווחת עניי העם, שיתוף מה של מעמד האביונים בנכסי בעל השדות העשיר. גם חינוכו של עתיר הנכסים, שמטרתו להגביר את עצמת נדיבותו, אף הוא מתקבל על הדעת במסגרת חברת האיכות ששואפת התורה להקים בארץ.
חוקים אלו, מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל, מיד בשעת הקציר והבציר. דווקא בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאוותניות המסוכנות, המילים "שלי", "רכושי" – שהוא מודה ויודע, שה"שלי", שבו זכה, כולל בקרבו חיוב המטיל על בעל הון את החובה ואת האחריות לדאוג להספקת צורכיהם של הנצרכים כולם. בעצם קיום מצוות אלו יקלוט בתודעתו ובליבו, שהשדה והכרם לא העניקו את יבולם רק לו. הדאגה לרווחתם הינה זכות שהעניק הבורא למעוטי היכולת וכפה אותה על בעלי היכולת.
המטרה הראשית היא יצירת תחושה בסיסית של שוויון ושל אחווה בין כל בני העם, עשירים ועניים כאחד. גישור על פני המעמדות והשבת האיזונים הרצויים לחברה. אלו יושגו על ידי צינון תחושת ה"שלי" הלוהטת דווקא בשעה שבעל השדה עומד במרחבי שדותיו, ועיניו גומאות את מראות היבול השופע. דווקא אז מזעזעת התורה מעט את תחושת ההתנשאות הרכושנית, על ידי כך שהיא כופה עליו להתחלק ולהעניק אחוז מסוים מיבולו לחסרי האונים שבעם.
נוסף לשבע מתנות עניים- פאה, לקט, פרט, עוללות ומעשר עני, יש לציין את מצוות שמיטת קרקעות: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג, י`-י"א). מצווה זו מחייבת את בעלי הקרקע להפקיר בשנה השביעית את שדותיהם ואת כרמיהם על כל תנובתם, ולאפשר לכל החפץ בכך להיכנס אליהם וליטול מפריים.
נוסף לשמיטת הקרקעות, נצטווינו בשנה השביעית על שמיטת כספים. בהגיע סיום השנה השביעית, היא שנת השמיטה, התורה מחייבת אותנו לשמוט את כל החובות. אדם שלא הצליח לפרוע את חובותיו לפני סיום השמיטה, זוכה לאשראי מחודש וניתנת לו אפשרות לפתוח דף חדש ולעמוד על רגליו מבחינה כלכלית, לבל ימשיך להדרדר מדחי אל דחי.
מעבר לכל החיובים האלו, קיימת מצוות נתינת צדקה בפני עצמה, הנזכרת בתורה במילים: "כי פתח תפתח את ידך לו" (דברים ט"ו, ח`), והמחייבת כל אדם לפתוח את ליבו ואת ידו ולתת לעני די מחסורו.
התורה אינה מסתפקת בהוראה של חובת העזרה לעניי העם. היא פונה בהדגשות חוזרות ונשנות אל האדם, לבל יאמץ את לבו. היא מזהירה מפני העין הרעה, לבל תגרום לחטא הקמצנות, ודורשת מן היד הקפוצה שתיפתח, כנאמר: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל… ורעה עינך באחיך האביון… נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים ט"ו, ט`-י`).
מצוות צדקה אינה רק לצורך העני. מבנה חברתי זה, שבו זקוקים בני אנוש איש לרעהו, אם בצדקה ממש, אם בהלוואה או בסוגי עזרה אחרים, הוא מבנה חינוכי. הוא נוצר כדי להעניק לנו את ההזדמנות הגדולה לעצב אישיות נדיבה, פתוחה כלפי הזולת, מלאת רחמים ומאירת פנים. עיצוב זה הופקד בידי מצוות הצדקה.
ליבו של האדם הוא אנוכי מטבעו. היד הקפוצה הינה תכונה אנושית מוכרת. ללא חינוך אישי מתמיד ורצוף, צרה עינו של האדם בזולת. על פי השקפה מוטעית זו, כל אדם הוא אויבי. אויב, המנסה לפגוע במרחב המחיה שלי בבית, על הכביש ובמקום העבודה.
מצוות הצדקה, במונחים של התורה, חולמת על מהפך, מהפך באדם ובחברה. היא חפצה לשנות את הלב מן היסוד, ליצור בו מודעות ורגישות, שתושג אך ורק בתרגולת מעשית, בנתינה בפועל, ולא בשיעורי אזרחות או במנשרים למיניהם. הנתינה היא הפעולה המעצבת והמחנכת. כל נתינה ונתינה חורתת קו של חסד על לוח ליבו של האדם.