אם לשפוט לפי היקף מספרם וגודלם של מצעדי הניצחון שערכו הרומאים לאחר נפילת ירושלים, אפשר להעריך עד כמה היה ניצחון זה לכבוד בעיניהם. תהלוכות כאלה נערכו בקיסריה, באנטיוכיה, במצרים ובכל הערים היווניות והרומאיות שבהן עבר טיטוס בדרכו חזרה לרומי.

לכל טריאומף" שכזה היה מהלך קבוע: המפקדים והחיילים היו יוצאים משער הניצחון שנבנה במיוחד לצורך האירוע, ולאחריהם שר הצבא עטור זרי דפנה על ראשו. ההמון היה מריע לקראתם, קורא, מניף כובעים ופושט ידיים בהערצה. גם השלל היה מועבר בסך, והכול יכלו לראות מה גדול היה עושרה של המדינה המובסת. לבסוף היו מובלים השבויים, כבולים בשלשלאות ברזל, והקהל היה מקבלם בקריאות בוז, ביריקות ובמבטים מתנשאים. אומלל במיוחד היה המצביא המנוצח. הוא היה מוצג לראווה כארי שנתפס במלכודת, והיה מתקבל בשאגות בוז. התהלוכה היתה מגיעה עד לשוק, מקום שהיה עורק החיים הראשי בערים של פעם, ושם – במקום מוגבה שנקרא פורום" – היו מתיזים את ראשו של המצביא המושפל. שאר השבויים נועדו למכירה או למטרת שעשוע – היאבקויות מול חיות טרף בעיר רומי. בידיים ריקות נאלצו אותם לודרים להגן על עצמם מפני חיות טרף מורעבות, בידיעה שמותם ילווה בצהלות שמחה של האספסוף הצופה.

כזה היה גם גורלם של שבויי ירושלים. לאחר תשעה חודשים של מסע חזרה הביתה", נערכה תכונה רבה לקראת ה"טריאומף" הגדול שעתיד היה לקבל את פניו של טיטוס. חוצות רומי מלאו המון אדם תוסס, מריע, צוהל ומניף ידיים. אספסיאנוס בעצמו, בבגדי ארגמן ובקישוטים מפוארים, יצא לקראת בנו. שורה ארוכה של שבויים, ובראשם שבע מאות בחורי חמד בעלי קומה ויופי מיוחדים, ששלח טיטוס מאלכסנדריה לצורך התהלוכה, צעדו בראש מורכן. סמוך להם הובלו כל כלי המקדש: שולחן הזהב, מנורת הזהב, ציץ הקודש שהיה על מצח הכוהן הגדול, המכתשת ששימשה את בית אבטינס לכתישת סממני הקטורת, והיתה נתונה בידם עוד מימות משה רבינו, קערות, מחתות, יעים ומזלגות – כולם עשויים זהב. רומי המתנשאת, שיכורת הניצחון, הציגה שכיות חמדה ששימשו לפני ולפנים, בקודש מוסתר וטמיר, לפני יושבי חוצותיה: תגרנים, רצענים, נפחים, חייטים ושאר אגודות הסקרנים שבה. באותו מעמד נגרר שמעון בר גיורא, מי שהיה מראשי המרד ושהפיל את חיתתו על אזורי יהודה וירושלים, אל מעלה השוק. השומרים הפליאו בו את מכותיהם, וכשכרתו את ראשו, נשמעה צהלת בוז אדירה מפי ההמון המתפרע.

גורלה של ירושלים הוכרע, והרומאים ביטאו זאת במטבע שטבעו לאחר הניצחון: נחקקה בו דמות אשה שעיניה מכוסות וראשה מושפל ולידה חייל רומי גאה. הכיתוב שנוסף לציור השלים את משמעות הדברים: יודאֻה קּפטֻה" – יהודה הנחרבת, יהודה האבודה. גם המבצרים האחרונים בהרודיון, במכוור ובמצדה עתידים היו להיכבש, ולמרות מאבקם ההירואי של היהודים, אפסה התקווה. עוד שנים אחדות תעבורנה, וירושלים תיחרש. גם אבני החורבן, המעידות על עברו המפואר של המקום, גם הן תושלכנה לכל עבר.

בעיניהם של הרומאים היתה ירושלים מחוקה, וישראל – עם שאין לו עתיד.

אך משפט ההיסטוריה לעג לרומי: האימפריה הרומית הבוטחת שקעה ועברה מן העולם, ועם ישראל שב לפרוח, לחיות וליצור. למרבית האירוניה, נטעה רומי עצמה את גרעין קיומו – קיום האלמוות – של העם שרצתה באובדנו.

איך קרה הדבר? רומי זו, שמטרתה היתה לכתוש את עם יהודה, נתנה את ידה לקימומו מחדש. הייתכן? איך קרה לה, למי שרצתה למוטט ולהחליש, שהיא, דווקא היא, תייצב חוט שדרה לעם כולו? רצתה לכרות, והניחה גרעין לצמיחה. הכיצד?

כדי לענות על כך יש לשוב לאותן שנים של מצור שחוותה ירושלים לפני נפילתה.

צועדים אל החורבן

בין חומותיה היתה יושבת ה"עיר רבתי עם" בשלווה מדומה. חוצותיה הומות אדם, והמסחר בה ער ותוסס. בתי המדרש מלאו תלמידי חכמים ובתי הכנסיות שקקו חיים. גם הפעילות המדינית והחברתית היתה בשיאה. אך עם כל זאת, כבר אפשר היה להצביע על בקיעים מדאיגים במראה השאנן: באותה שעה כבר כבש אספסיאנוס את מבצר אנטיפטר שבנה הורדוס, הכניע את תמנה שבצפון יהודה, משם פנה אל לוד וממנה אל עמאוס, דרומית מערבית לירושלים. גם את יושבי יריחו הביס ואת חייליו הציב בשני מבצרים מקומיים. לאט לאט טווה את הרשת שהקיפה את ירושלים. כל מעברי ההרים היו בידיו. גם כאשר עדיין הניח לעולי הרגל לבוא לשערי העיר, כבר אפשר היה לראות במבטי חייליו את מזימותיהם.

בירושלים עצמה להטה מלחמת קנאים משולשת: אלעזר בן חנניה התבצר בשערי המקדש וקנאי ירושלים עמו, יוחנן הגלילי נשאר ברחבת הר הבית, ואילו שמעון בר גיורא השתלט על העיר התחתונה. הכול היכו בכול. אבני קלע היו נשלחות אל חצר המקדש ומגיעות עד מזבח הקודש. לא אחת היו האבנים קוטלות את הכוהנים או את עולי הרגל, והיו גוויותיהם זבות הדם מתערבות עם איברי עולותיהם. מסופר ש"ירכתי חצרות בית ה' היו לאגמים מדם החללים הנאגר בהן, ואבני רצפת העזרה החליקו משטף הדמים" (מלחמות ה', א, ה). קול צווחות הלוחמים וקול שוועת הנאנקים לא פסקו יום ולילה.

מאגרי המזון שנועדו לפרנס את העיר במשך 21 שנים הועלו באש בחמת זעם, וענני הפיח הפריחו לאוויר את תקוות חייהם של ההמונים שעתידים היו להתייסר ברעב נורא. מחשבה קנאית קראה בלהט לחייב את ההמונים להילחם באויב הרומי, וראתה את מחסני המזון כגורם שעלול להזמין את ההמונים לשקוט על מקומם בנחת. העיר השסועה, שעשן היתמר ממנה, האמינה שרק המחסור הוא שיעורר את העם להיאבק.

תלמידי חכמים רבים היו בירושלים של אותם הימים, כולם יראי אלוקים ועמודי עולם, אולם ידיהם היו כבולות מול הקיצוניות של צעירים-בריונים אלו. כך ראה רבן יוחנן בן זכאי בעיניים כלות את העם בועט ומכה, נאנק, מצליף, משווע וצועד אל חורבנו. הוא ידע שהחורבן בוא יבוא. כבר ארבעים שנה שצללי החורבן מוטלים היו על קירות ההיכל: ביום הכיפורים לא היה הגורל עולה בימין, לשון הזהורית לא הלבינה עוד, נר מערבי לא היה מאריך לדלוק ודלתות ההיכל היו נפרצות מאליהן, כרמז לאויב העתיד לבוא בהן. הסנהדרין שישבה דרך קבע ליד המזבח, נדדה ועברה משם אל מקום הקרוי חנויות", וכבר לא היה בסמכותה לדון דיני נפשות. מצבה הרוחני של ירושלים התמוסס, ועל כן גם איתנותה ננגסה. ובכל זאת עדיין עמד המקדש על מכונו.

מחוץ לחומות עמד אספסיאנוס וקרא אל העם קריאות שהטילו מורך לב. שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ומבקשים לשרוף את בית המקדש?" היתה בפיו גם הצעה מפתה, צנועה בהחלט: וכי מה אני מבקש מכם, אלא שתשלחו לי קשת אחת או חץ אחד, ואלך לי מכם". האם לא היה מן ההיגיון להיענות לו? מה ביקש – אות של כניעה, סמל, ביטוי של משהו מן המשהו. האם לא היה כדאי לתת בידו סמל, מחווה כמעט וירטואלית, ולהשתחרר מהאיום הממשי של חייליו האכזריים?! קנאי העיר סירבו. גם כאשר התחנן לפניהם רבן יוחנן בן זכאי, גם אז היו דבקים באמונתם שהעיר הזאת תנצח.

שלושה ימים לאחר מכן ידע רבן יוחנן שגורלה של העיר נחרץ. הוא עבר אז בשוק העיר וראה את אותות המחסור במי השתייה: אנשים שלקו תבן ושתו את מימיו. אמר: בני אדם ששולקים תבן ושותים מימיו, כלום יכולים לעמוד נגד חיילותיו של אספסיאנוס?" (מדרש איכה ד, ה).

לא נותרה בידו ברירה, והוא ידע את אשר לפניו.

בעזרת תחבולות מחוכמות הצליח לצאת את העיר ולבוא אל הגדודים הצרים עליה. חיילים מצאוהו מטייל בין אוהלי הצבא וקורא: היכן הוא המלך? היכן?". כך הביאוהו לפני אספסיאנוס: זקן יהודי שחכמתו מאירה את פניו, והוא משוטט במחנה ושואל שאלה מחרידה. שר הצבא עצמו היישיר בו מבט: חייב אתה מיתה בכל דרך שהיא: אם אינני מלך אלא מצביא בלבד, בן מוות אתה על הזלזול בקיסר היושב ברומי. ואם אכן הפכתי להיות מלך, מדוע לא באת אלי עד עכשיו?"

תשובותיו של רבן יוחנן מצאו חן בעיני אספסיאנוס. הוא ידע למצוא בהן גם פיקחות, גם יכולת ניתוח וגם הליכות של כבוד. היהודי נשוא הפנים נשא חן בעיניו. מתוך דבריו למד להבין שמרד היהודים אינו מבטא את דעת העם כולו, אלא את קנאותן של קבוצות בריונים המאלצות את הכלל להיגרר אחריהן. אין הן אלא קבוצות מיעוט רעשניות ושתלטניות, ואילו רוב תושבי העיר מסכים עם גדולי הדור שאין טעם להילחם בצבאותיה של רומי.

אולם גם אם הבין אספסיאנוס את המצב, מה יכול היה להועיל? איזו בשורה" יכולה היתה להיות בפיו? הסכסוך בין ירושלים – נקודה קטנה, שכמעט קשה להבחין בה במרחבי המזרח התיכון – לבין האימפריה הגדולה, יצא מגבולות הפרופורציה המתאימה לו. רומי ייחסה לו חשיבות רבה, הרבה מעבר למסתבר – גם אם התיישבו הדברים על ליבו של אספסיאנוס, והיה בדעתו לצרף את רבן יוחנן אל יועציו במטרה לתפוס את הבריונים, ובכך להציל את שארית העם, כפי שהוא ביטא זאת במשל: להרוג את הדרקון כדי להציל את חבית הדבש שהדרקון כרוך עליה – בלתי אפשרי הדבר. אספסיאנוס נאלץ להגיע לרומי כדי לתפוס את כיסא קיסרותו, ובנו טיטוס היה חייב למלא את מקומו בדיכוי המרד. וכיוון שנהוג היה בצבא הרומאי, גם מפאת המרחק הגיאוגרפי מן הבירה, שכל מצביא נוהג כדעתו ואינו מתייעץ עם הקיסר, מה יכול היה אספסיאנוס להועיל לרבן יוחנן?

חריץ לתשועה גדולה

אלא בעי מינאי מידי דאתן לך" (גיטין נו, ב) – במילים אלו התיר אספסיאנוס לרבן יוחנן לבקש ממנו בקשה פרטית, יחידה ומסוימת, שאותה התחייב למלא.

אכן, זו היתה ההזדמנות שחיכה לה רבן יוחנן, זו השעה. בקצות שפתיו הוא יוכל לחתוך גורל!

עליו לבקש בקשה שתהיה לחריץ קטן, שדרכו תתגנב תשועה גדולה לעם. עליה להיות מנוסחת כבקשה זניחה, שאינה משנה את מצב המערכה כולה. אולם בה בעת חייבת היא להיות בעלת יכולת מפתח להביא תשועה לעם.

מה שעתיד לקרות בירושלים כבר היה כתוב באופן ברור על הקיר, על החומה. ירושלים תיכבש תחת המגף הרומי, בית המקדש ייחרב.

ללא ספק, תקופה של דיכוי והשפלה תעבור על יושבי הארץ. רומי היתה ידועה ברדיפותיה, ונציביה כבר הטעימו את העם מנחת זרועם. אי אפשר לטעות: לפני אנשי יהודה עומדות שנים של סבל חומרי ורדיפה רוחנית.

ציבורים של אפר עתידים להישאר מן המקום שריכז את העם עד לאותה עת. הבית ששימש כוח מאחד ומלכד, שנתן לעם קו אחיד וברור בדרכו, עתיד לעמוד כמפולת אבנים הרוסות. אותו מקום שממנו שאבו את צביון חייהם ואת השקפתם, ובחצרותיו למדו את אורחות החיים – עתיד להיחרב!

כל שאלה היתה מובאת אל הבית, ובה הובהרו הספקות ותוקנו הדרכים. עולי הרגל היו מביאים עימהם לבתיהם מה שלמדו בהיכל ה', וזאת היו מלמדים לכל סביבותיהם. כך נוצקה דרך אחת, וכך הצליחו להדוף דעות מוטעות, כמו דעותיהם של בייתוסים, צדוקים וכותים. כך גובש העם להיות עם אחד, עם ה'.

מה יהיה כשייחרב המקדש?

ללא ספק, עתיד העם ליטול את מקל הנדודים ולצאת אל ארצות הגולה. שבויים יהודיים בוודאי יילקחו למרחק, לכל קצווי ארץ. מי יודע לאן עתידים הם להתגלגל! האם לא יאבדו וייטמעו בין שכניהם? האם לא ישכחו את מוצאם ברבות הימים, האם ידעו לשמור על ייחודם כבנים לבורא עולם? הלא צריך להקים להם כוח וסמכות שיוכלו ללמדם לזקוף את גוום גם בין העמים: לדעת שיש משמעות לחייהם ולסבלם ושגם לגלות יש מטרה. רק אם יהיה מי שיזכיר להם באופן תמידי שיש ייעוד לעם ישראל, רק אז יוכלו להתקיים ולא להיעלם בין האומות!

מי יוכל למלא תפקיד כזה? האם יקבל העם את מרותו של כוח מעין זה?

אפילו מבחינה מעשית צריך היה לחשוש: הלכות שונות היו נהוגות רק בבית המקדש, למשל, נטילת לולב בכל ימי חג הסוכות. מה יהיה לאחר חורבנו? האם כל קבוצה בעם תחליט על דעתה כיצד תנהג? בכל עיר יהיו הנהלים שונים מאלו שבעיר הסמוכה. והלא באופן זה ייעשה העם מפולג ונוטה מדרך האמת. איך ישמור העם על אחדותו? מה יעשה, אפוא, כדי למנוע את ההתפוררות הצפויה?

ברור היה לרבן יוחנן בן זכאי כי יש צורך בהנהגה מרכזית, כזו שתוכל לדון בכל שאלה, וכולם יקבלו את מרותה.

מערכת השלטון החברתי-מדיני של אותם ימים היתה מושחתת ורקובה, כזו שלא יכלה לבוא בחשבון. מלכי יהודה התקרבו אל רומי, התחנכו בתוכה ולמדו מהליכות חייה. במהלך שישים השנים האחרונות אף נעשו זרים ומתנכרים לאחיהם בני עמם. גם מוסד הכהונה איבד את תוקפו. לשכת הכוהנים הגדולים כונתה בפי העם לשכת פלהדרין", כלומר, לשכת הפקידים, לשכה של סוכנים שקונים את תפקידם תמורת תשלום שוחד. במצב שכזה, מיהו הכוח שיוכל לאחד את העם?

שלוש הבקשות

אספסיאנוס הרים גבה: אלו הן בקשותיו של רבן יוחנן, האומנם? על חוכמתו אי אפשר היה לערער, ותשובתו היתה גם היא מהירה על אתר. לא ניתן לחשוד בו בהססנות או בלבטים. מה, אפוא, מסתתר מתחת לאותן בקשות?! אספסיאנוס ניסה לחשוב עליהן שוב: תן לי יבנה וחכמיה" – כך אמר הרב הזקן – "ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק (-תרופות שירפאו את רבי צדוק)".

יבנה היתה עיר בדרומה של הארץ, אוכלוסייתה ממוצעת. אי אפשר לייחס לה חשיבות מיוחדת. היא לא ישבה על פרשת דרכיהם של הסוחרים, לא היו בה אירועים היסטוריים בעלי אופי לאומי, גם לא צמח בה מנהיג שקרא לשחרור. לא היה בה כל גורם שעלול להפוך אותה לנקודת סכנה בעבור רומי. סתם עיר בשביל להימלט אליה, סתם עיר בשביל לסחוט ממנה מיסים, ניחא. רבן גמליאל היה משושלת בית דוד, אולם בשלב זה של המרד עדיין היה צעיר לימים, ונראה שלא נשקפה כל סכנה מפניו. אפילו טיטוס שרצה את ראשו, השתכנע להישאר נאמן להבטחת אביו אספסיאנוס.

נותר היה לעיין רק בבקשה האחרונה: רפואה לרבי צדוק. אהֹ כשהובא רבי צדוק לפני הרומאים, קם רבן יוחנן בן זכאי לפניו מלוא קומתו. החיילים הרומאים לא יכלו שלא לגחך: רומי שלימדה את בניה להאליל יופי חיצוני, לא יכולה היתה להכיל מתן כבוד לאדם כחוש ומצומק כרבי צדוק, אותו צדיק שצם ימים ארוכים בצערו על בית המקדש. האם אותו רוצה רבן יוחנן להציל? יערב לו! התגובה לבקשה היתה: מובטח!"

הניצנים צצים מתוך האפר

הרחק מזירת ההתרחשות שבפאתי החומה הירושלמית בסוף שנות השישים למאה הראשונה לספירה, מתוך התבוננות בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לומר ששלוש בקשות תמימות אלו הניחו את הגרעין לקימומו של העם, בבחינת ניצנים מתוך האפר.

בראייתו מרחיקת הלכת ידע הצדיק להצביע על שלושה יסודות שעשויים לשמר את אחדות העם: התורה, מלכות בית דוד וכבודם של הצדיקים.

התורה מלכדת את העם בדרך אחת ברורה, ואם לומדים לכבד את צדיקיה, הרי סמכותם היא החלטית. באופן זה יש תורה אחת, והעיניים נשואות כולן אל דעה אחת מוצקת. זו התורה שמראה את הדרך גם בזמנים של מצוקה והיא נוטעת אמונה שהגאולה בוא תבוא. הפזורה היהודית אינה מצב של קביעות עולמית, אלא עתיד המשיח שיקום משושלת בית דוד לאסוף את העם מכל הקצוות. אמונה זו היא תקווה שנותנת לכל יהודי כוח לעבור את קשיי ההווה ומשאירה אותו מחובר לעם. רחוק, מפוזר ומפורד ככל שיהיה, כשעדיין מפרפרים בתוכו החוטים שקושרים אותו אל גוף האומה, אל נשמת האומה.

על מפתנה של הגלות האחרונה, אותה גלות שאנו נתונים בה גם כיום קרוב לאלפיים שנה, העמיד רבן יוחנן את היסודות שישמשו לשמירת קיומו של העם כגוף אחד: לימוד התורה, קיום התורה ושמירת התורה. זהו לוז חייה של היהדות לאורך כל הדורות. לאורך ההיסטוריה היו גדולי ישראל עומדים בראש הקהילות, היו מדריכים את השתדלנים והעסקנים. מי שיצא מחוץ לסמכותם – יצא מתחומי היהדות. סמכות התורה היתה הבריח התיכון שאיחד את העם. שנים של מצוקה עלולות היו להביא את העם להתפוררות, לטחינה תחת גלגלי ההיסטוריה – ולא!!! לעם הזה תמיד היו זקיפות גו וחוט שדרה: הוא נשא את עיניו אל צדיקי הדור וגדולי התורה הנחו אותו, לימדו אותו למצוא את דרכו בין משברי החיים והדריכו אותו לקראת הופעתו של הנצר המיוחל לבית דוד.

אכן, תהלוכות הטריאומף בערים הרומאיות היו ססגוניות וראוותניות. היה בהן ביטוי לניצחונה המוחץ של רומי, והן הסבו כאב וצער לעם המובס. אולם הן לא היו סוף פסוקה של ההיסטוריה. האם יכלו אז אותם המונים מריעים בחוצות קיסרי ואנטיוכיה לדעת שניצני הצמיחה של היהדות כבר נזרעו? האם ידעו אותם מנצחים שזרי הדפנה על ראשם יקמלו ויאבדו, ואילו הנבטים שטמן רבן יוחנן בן זכאי באדמת יבנה יצמחו לאילנות איתנים?!  המטבעות שטבעה רומי כבר נשחקו ואבדו, ואילו עם ישראל חי וקיים!

אכן, כך הם פני הדברים. אלא שנראה, שאי אפשר לסיים סוגיה זו בלי להוסיף הערה: ייתכן שבקשותיו של רבן יוחנן בן זכאי אינן רק בקשות שהופנו אל אספסיאנוס אי שם במרחבי זמן העבר. הן תקפות גם כיום. הן אינן בקשות שמופנות ומיועדות רק אל המצביא הרומי, כלומר, מתוככי העם אל גורם מחוצה לו, הן מופנות גם כיום מן העם אל העם: מרבי יוחנן אל כל אחד ואחד מן העם היהודי, למען ידע את סוד קיומו!