אחד מענקי דורו היה רבי ישראל מסלנט. והנה לפתע קם ונטש הכל. עזב את תלמידיו, עזב את בית תלמודו, עזב את ליטא – מרכז התורה, ועבר לנדוד בערי גרמניה וקורלנד, בברלין ובקניגסברג, בממל ובפריז. ערים שהיו מדבר שממה, אדמה חרוכה מבחינה רוחנית. התגייס להדרכה בהלכות שבת ליהודי ממל, אירגן שיעורי גמרא למתחילים עבור סטודנטים יהודיים בקניגסברג, ביקש לפעול לתרגום הש"ס בפריז ולפתיחת פקולטה לתלמוד באוניברסיטת ברלין. אולי יקלעו לשם סטודנטים מתבוללים, אולי יתוודעו כך לכור מחצבתם, אולי המאור שבתורה יחזירם למוטב…
יום אחד בביקורו בפריז, סר לבית קפה, וביקש כוס מים. משסיים ללגום, נתבע לשלם חצי פרנק. תמה רבי ישראל: "כוס מים – חצי פרנק?"
בעל המקום השיב לו: "אצל כבודו בבית, המים בחינם. אבל כאן, כבודו יושב במקום, ששכירותו עולה אלף פרנק לחודש. הציוד, עולה כסף. התזמורת, אף היא אינה מנעימה בחינם. מלצר בתשלום מביא מים בספל חרסינה מוזהב, על תחתית כסף, ומניחה על מפת תחרה – עבור כל אלו, משלמים!"
כששב לליטא, כינס את תלמידיו ואמר: "עד כה, ברכנו על כוס המים בלבד. אבל בעל בית הקפה צודק! אנו מקבלים אותה ב'בית קפה'! בבית נאה, בכוס נקיה, כשהמשפחה בריאה, כשהשמש זורחת ממעל, הרוח נושבת והציפורים מצייצות – "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי?" לא לשווא אנו מברכים על כוס מים – שהכל נהיה בדברו!"
לא לשווא, כשאנו מברכים את הבורא על פרוסת לחם, אנו מרחיבים את תכולת הברכה: "הזן את העולם כולו בטובו"! השמש זרחה עבור פרוסה זו, גשמים ירדו עבורה, אנשים כה רבים טרחו".
במה נשיב לו על כך? הכיצד נשלם?
קיימת דרך אחת, עצה אחת – להיות מלצר. מלצר, ממהר להגיע להיכן שהוא נדרש. ואם בליטא המצב שפיר, ובגרמניה, בקורלנד ובצרפת זקוקים לעזרה, על המלצר להגיע לשם תיכף ובהקדם.
והוא אכן נטש הכל, ומיהר לשם…