כשחלה רבי ישראל סלנטר, העמידו בני הקהילה אדם לשמשו בעת מחלתו.
ביומו האחרון, כאשר שכב על ערש דווי וידע כי שעותיו ספורות, פתח לפתע בשיחה עם שמשו, שהיה אדם פשוט, ודיבר איתו על הפחד הקיים בלב הבריות להישאר לבד עם נפטר. רבי ישראל הסביר לשמש כי פחד זה הינו פחד שווא, שכן המת אינו מסוגל להזיק.
כעבור שעות אחדות נפטר רבי ישראל, כשבחדר אין איש מלבד השמש.
כששעתו מתקרבת, והוא עסוק בדיבוק נפשו בבוראו, חש לטובתו של אותו אדם פשוט שישב לידו וסעד אותו בימיו האחרונים. חשש שמא בעת פטירתו ייבהל האיש ויצטער, וביקש להפיג את פחדיו.