בעוד שבתחום החקיקה האנושית קיימים "שטחי הפקר" שהמחוקק לא נתן דעתו עליהם, התורה הינה אלקית והיא מתייחסת לכל מצב שעתיד להתרחש אי פעם באחד מן הדורות.
בחיינו אנו נתקלים במצבים שבהם עלינו לוותר על פרט מסויים, כדי להשיג הישג גדול יותר. לעתים אנו אף מפרים הוראה מסויימת כדי להשיג תכלית החשובה מן ההוראה. לדוגמה, נהג מפר את הוראת הרמזור האדום בהסיעו פצוע לבית חולים. לעתים זבן בבית מסחר יפר הוראה מפורשת של בעל החנות שאינו נמצא במקום, כאשר עסקה בלתי רגילה שנזדמנה לו עכשו, חשובה לאין ערוך מקיום ההוראה שניתנה לו, ואין להניח שבעל העסק יעדיף את קיום ההוראה על פני התכלית.
הסבר זה כוחו יפה בכל מקרה שנותן ההוראות הוא בשר ודם. בהיותו קצר דעת אין הוא יכול לצפות מראש ולראות בעיני רוחו את כל המצבים העשויים להיווצר, ולכן, אין באפשרותו לכלול את כולם בהוראותיו. מסיבה זו, בעל עסק משאיר בחנות זבן מסור, המכוון את פעולותיו בהתאם לתכלית העסק, ומתעלם מההוראות העלולות לפגוע בתכלית זו. כך הם פני הדברים בכל התחומים האנושיים.
שונה הדבר לחלוטין בענייני שמים: "לא יחליף הא-ל, ולא ימיר דתו לעולמים" – כאשר מדובר בבורא עולם, הצופה מראשית אחרית, אין החלפה ואין המרה. אמנם גם הבורא נתן לנו הוראות, ולעתים נראה לנו שהן מעכבות את השגת התכלית, אולם נטעה טעות חמורה אם נתייחס להוראות הבורא כאותו זבן המתייחס בהסתייגות להוראות אדונו. אנו לא נוכל להצטדק ולומר, כי אילו היינו שואלים את בעל ההוראות, הרי שלאור הנתונים החדשים הבלתי נצפים מראש, גם הוא היה מבין שיש צורך לבטל הוראה זו או אחרת. דבר זה לא יתכן, כי הוראות הבורא כוללות את כל המצבים האפשריים. כאשר עולה הטענה שלאור התפתחות החברה ושינוי תנאי החיים יש צורך לשנות את התורה ולהתאימה למציאות המשתנה, הוא בעצם טוען שנותן התורה הינו קצר רואי, ואינו מסוגל לצפות שינויים מראש. היהדות סבורה אחרת: אלוקינו, נותן התורה, ה"מביט לסוף דבר בקדמותו", והרואה את אשר יתרחש בסוף כל הדורות, נתן לנו מערכת הוראות שיש לה תוקף לעולמים.
התורה אינה זקוקה ל"שיפוצים" תקופתיים לשם התאמתה לתנאי התקופה, היא מתאימה תמיד! היא גם אינה זקוקה לפיקחותנו ולשיקול דעתנו מה לקרב ומה לרחק. לא אנו נהיה אלו שיקבעו איזו הוראה כדאי להשמיט כדי לסייע לה', שכביכול, 'לא הביא בחשבון' מצב חדש. התורה – תורת נצח היא, מתאימה היא לכל הזמנים ולכל התקופות, גם לתקופתנו!